חייבים להודות: מדליה אולימפית היא עדיין הדבר הכי מרגש שיש

לא מצליח לזהות את הגלשן של צוברי בשיוט המדליות, לא מבדיל בין יוקו לוואזארי, חושב שירי זה ספורט ביזארי ומאמין שהשופטים בהתעמלות נגועים באינטרסים, אך עדיין הרגע הזה שבו ספורטאי ישראלי משיג את המדליה הוא בין היחידים שגורם לי להתרגש. במין צורה שונה.

כי גם שער של אגוארו בדקה ה-94 שגוזל ליונייטד את האליפות מוציא ממני זינוק בחדר (גם אם אנשים בבית מסתכלים עלי מוזר), אבל פה מדובר במשהו שונה. משהו אחר. כנראה הדבר היחיד שעדיין עובד בדבר הזה שנקרא פטריוטיות. כי אני לא מאמין לחצי מהפעולות של הממשלה ובטוח שהיא מנסה לגנוב ממני בחצי השני (לפעמים אפילו באופן אישי). לא זוכר כבר את רגעי הכיף בצבא, לא מצליח להתפעל מהיותי ישראלי ולא מרגיש גאה בצורה מיוחדת כשאני מסתובב בחו"ל עם הדרכון היוקרתי שלנו. אבל יש משהו ברגע הזה, משהו שבאמת צובט כשאתה מבין שלקחנו מדליה.

כי אם תחשבו לעומק. יש לנו פחות מדליות ממלחמות. פחות מדליות ממיליוני אנשים. אפילו פרסי נובל יש לנו כבר יותר. בטח שמחדלים ואסונות. אז תגידו שהשתתפנו פחות בשלב הבתים של ליגת האלופות.. ורגע, זכינו רק ב-5 גביע אירופה בכדורסל.. אבל מי מכם באמת התרגש כשהפועל פגשה את ליון? אולי אם אתם לא מנויים לשער 5. ואני בטוח שחלק גדול מכם ממש התבאס כשפיני גרשון הגיע לפיינל פור. כי הצלחה ברמת הקבוצות לא מדברת לכולם או יותר נכון, לא מנגנת עד הסוף על רגש הגאווה שלנו.

בעצם אולי רק עליה של נבחרת למונדיאל או ליורו מסוגלת להוציא מכם את הרגש הזה. בינתיים עדיף לתלות את התקוות שלכם במדליות. ויש משהו בגודלו של האירוע ובסיקור שלו שגורם גם לאמא של חבר שלכם להתעדכן במה שקורה (כי התעמלות האומנותית זה מדהים). ולא משנה כמה אני מנסה לקטול בשיחות פנימיות עם המוח שלי את הענפים הזניחים שקיימים במשחקים האלו (וקיימים לא מעט), זה עדיין מרכז העולם למשך שבועיים שלמים. ולנו חובבי הספורט, זה פינוק של החיים. כי בכל רגע נתון ובכל שעה ביום, אנחנו יכולים לשים את הרגליים על השולחן ולצפות בספורט. ואלה שלא ממש מתעניינים בספורט גורמים לנו להרגיש לכמה ימים שאנחנו מרכז העולם. מלכים ל-14 יום. ובכלל בלונדון אנשים יותר אדיבים כך שהייאוש נעשה יותר נוח.

אין יותר מרגש מזה (gettyimages) | צילום: ספורט 5

ויש גם את העניין של הספורטאים הישראלים האלה. בין אם זה נכון או סתם תדמית שתקועה לנו בראש. הם (השחיינים, הג'ודאים, המתעמלים, הקלעים, הקופצים, הבדמינגטונאים ואלוהים יודע מי עוד) עדיין גורמים לנו להאמין במיתוס, באידיאל, באיזשהו ערך לא ברור שגובר על הכסף הגדול. וזו אולי הפנטזיה של כולנו ובעיקר הפרדוקס הגדול של כל הסיפור הזה. כי מצד אחד אנחנו רוצים ששטילוב, זילברמן ושפירא בר אור ישתכרו כמו ליאור רפאלוב, אבל אם זה באמת היה קורה אז כל מה שכתבנו עד עכשיו היה מקבל זווית אחרת לגמרי. כי רק בלי כסף, מתקנים ראויים, דוגמניות ורד בול בקלרה, המדליה הזו הופכת לכל כך הירואית.

אז כן, גם מישהו כמוני שדרבי תל אביבי מוציא ממנו הרבה יותר רגש ממדליה שמינית של פלפס יטבע בבריכת הפטריוטיות הזאת ואין לי בעיה עם זה. להיפך אני אוהב את זה. לשבועיים. אפילו לחודש. עד שהליגות, היורוליג וה-NBA יחזרו.