אוי לעיניים שראו. הבושות הגדולות (gettyimages) (צילום: ספורט 5)
אוי לעיניים שראו. הבושות הגדולות (gettyimages) | צילום: ספורט 5
השמינייה המוזהבת של מייקל פלפס והשיאים המדהימים של אוסיין בולט בבייג'ין 2008, ההופעה של קארל לואיס בלוס אנג'לס 1984, המדליות של ג'סי אוואנס לנגד עיניו של היטלר בברלין 1936, ההצגה של ויטאלי שרבו באולם ההתעמלות בברצלונה 1992, שיא העולם המדהים של מייקל ג'ונסון באטלנטה 1996, קת'י פרימן בסידני 2000. הבנתם, היו הרבה רגעים גדולים בהיסטוריה של המשחקים האולימפיים, רגעים שעוד ניזכר בהם בהרחבה. אבל את סדרת הכתבות הראשונה שלנו לקראת המשחקים האולימפיים הקרובים בלונדון נפתח עם הרגעים שבוועד האולימפי הבינלאומי דווקא היו מעדיפים לשכוח - השערוריות. והאמת? היו לא מעט. האולימפיאדות היוו לא אחת במה לסקנדלים פוליטיים, ספורטיבים, כלכליים ומה לא. לפניכם כמה מהשערוריות הגדולות שהיו במשחקים.

קוסטאס קנטריס ואקטיריני תאנו
האלוף האולימפי מסידני 2000 בריצה ל-200 מטרים, קוסטאס קנטריס, ומדליסטית הארד בריצה ל-100 מ', אקטריני תאנו, היו גיבורים ספורטיביים ביוון. במשך ארבע שנים התקשורת דיווחה על כל צעד שעשו או משפט שאמרו. ההיסטריה סביב קנטריס ביוון הזכירה את זו שהייתה סביב קאת'י פרימן בסידני. הציפיות היו ברורות - לשחזר את הזכייה שלו בזהב מהמשחקים הקודמים באוסטרליה. בוודאי שגם הציפיות מתאנו היו דומות. קנטריס אפילו היה אמור להדליק את האש האולימפית. אולם, יום אחד לפני טקס הפתיחה, השניים החליטו שלא להופיע לבדיקת סמים שנקבעה להם.

לפתע השניים הופיעו בבית חולים באתונה בטענה שעברו תאונת דרכים ברחובות העיר. שמועות על זיוף התאונה החלו להתפשט במהרה והוועד האולימפי לחץ עליהם לפרוש מהמשחקים וכך אכן היה. השלטונות היוונים החליטו להאשים אותם בזיוף התאונה והם הורשעו ונדונו ל-31 חודשי מאסר על תנאי. אמנם בשנה שעברה הם זוכו מאשמת הזיוף, אך אנחנו לא נוכל שלא לתהות מה בדיוק זרם בעורקיו של האלוף האולימפי, אלוף העולם ואלוף אירופה לשעבר.
 
החרם האיראני
גם בתוך התחרויות עצמן באתונה היו לא מעט סקנדלים. אחד מהבולטים היה באולם הג'ודו, כאשר הג'ודוקא האיראני אראש מירסמאיילי, אלוף העולם במשקל עד 66 ק"ג, נפסל זמן קצר לפני הקרב שלו לאחר שמשקלו היה גבוה מהמותר. הסיבה? מירסמאיילי העלה משקל במכוון ביממה שלפני התחרות כמחאה על העובדה שהוא נאלץ להתחרות מול הג'ודוקא הישראלי, אודי וקס (וכנראה גם על העובדה שישראל בכלל קיימת). הנשיא מוחמד חאתאמי כינה אותו "האלוף האולימפי של 2004" ובאיראן החליטו לפצות אותו ב-125 אלף דולרים. לפני מס.

"תנועת קוז'אקייביץ'"
הרבה דם ודם רע זרם בהיסטוריה המשותפת של פולין ורוסיה. במשחקים האולימפיים שנערכו אז במוסקבה ב-1980, היה אפשר ללמוד מעט על האיבה בין שתי המדינות. וולאדיסלב קוז'אקייביץ' נחשב אז לאחת התקוות האולימפיות של האתלטיקה הפולנית (כן, היה דבר כזה) והוא, בניגוד ל-80 מדינות מרחבי העולם, הופיע למשחקים ואף זכה במדליית הזהב. אולם הניצחון שלו לא עבר בשקט, תרתי משמע.

במהלך כל התחרות הקהל הרוסי שרק בוז צורם בכל קפיצה וקפיצה של הפולני במטרה להוציא אותו מריכוז. מיד לאחר הניצחון קוז'אקייביץ' החזיר לרוסים באותו מטבע, כשסימן תנועה מגונה לעבר הקהל והפך לספורטאי האולימפי הראשון שנקלע לסיטואציה כזו עם הקהל באיצטדיון. המארגנים הרוסים זעמו וביקשו מהוועד האולימפי שישלול ממנו את המדליה. אבל קוז'אקייביץ' נשאר האלוף האולימפי וגם זכה לתנועה מגונה של שמו. חלום של כל ספורטאי.

"סליחה, אתה יכול להחזיר את המדליה?"
פול האם היה אחד המתעמלים הגדולים של העשור האחרון, אבל גם הוא לא האמין כשקיבל מכתב מהתאחדות ההתעמלות הבינלאומית ובו בקשה להחזיר את מדליית הזהב בה זכה במשחקים האולימפיים באתונה ב-2004. אז איך זה קרה? ובכן, באותו גמר מפורסם ב"אואקה" בבירת יוון, התקבלה אחת מהחלטות השיפוט השערוריותיות ביותר בתולדות ענף ההתעמלות, כאשר השופטים התבלבלו בין שני אלמנטים בתרגיל של המתעמל הקוריאני יאנג טאיי-יונג והחליטו להפחית לו עשירית אחת (0.1 נק'). וזה עשה את כל ההבדל. פול האם ניצח עם 57.823 נקודות ואילו טאיי-יונג הידרדר למקום השלישי עם 57.774 נקודות ופרץ בבכי באולם באתונה. כל הניסיונות למחות לא הועילו, כיוון שאז לא ניתן היה לערער על הציון.

המהומה הציבורית עשתה את שלה ולאחר המשחקים האולימפיים חוקת הניקוד שונתה בצורה משמעותית. אולם לקוריאני זה לא עזר. ואז הגיע הדבר הבא. פול האם, שהפך בינתיים לגיבור בארה"ב, מצא בתא הדואר מכתב מפתיע שבו נכתב: "אם תוכל להעביר את המדליה שלך לקוריאני זו תהיה הפגנה של פייר-פליי לעיני העולם כולו ואנחנו נעריך את זה". מדהים. תדמיינו עכשיו שפיפ"א תשלח מכתב לגרמניה ובו היא מבקשת ממנה להעביר לארגנטינה את הגביע העולמי משנת 1990 בגלל ההתחזות של אנדריאס ברמה ברחבה. כן, זה הזוי. מדובר כאן באוסף של שערוריות, גם מצד השופטים, גם מצד שיטת השיפוט וגם מצד ההתאחדות העולמית. בוועד האולימפי הבינלאומי ובוועד האולימפי האמריקני מחו על המכתב וההתאחדות התקפלה.

הנפילה הגדולה של בן ג'ונסון
9.79 שניות ל-100 מטרים. כאשר אוסיין בולט, יוהאן בלייק או טייסון גיי חוצים את קו הסיום עם התוצאה הזו בימינו אנחנו לא מתרגשים יותר מדי. אבל כשבן ג'ונסון עשה זאת בגמר ה-100 במשחקים האולימפיים בסיאול לפני 24 שנים ב-1988, אמות הסיפים של עולם האתלטיקה רעדו. בן ג'ונסון הביס בגמר את יריבו קארל לואיס וגם ריסק את שיא העולם הקודם בו הוא בעצמו החזיק (9.83). אולם, יומיים אחר כך הגיעה רעידת האדמה האמיתית, כאשר ג'ונסון הקנדי נכשל בבדיקת סמים ובדמו נמצא הסטרואיד סטנזולול.

העיתונים הקנדים שהכתירו אותו ב-25 בספטמבר כספורטאי הגדול ביותר וכגאוות העם הקנדי (אפילו שנולד בג'מייקה), היו המומים למחרת ויצאו בכותרת "למה, בן?". למה? כנראה שהכל נבע מהלחץ. הלחץ להוכיח לעולם שהוא הטוב ביותר, לחץ שליווה אותו בשנתיים שקדמו למשחקים האולימפיים בסיאול, שנתיים בהם נאבק ראש בראש עם קארל לואיס האגדי, שלא הפסיק לפזר הצהרות לגבי עליונותו מאז הניצחון בלוס אנג'לס. כשג'ונסון ראה שהוא פשוט לא מצליח מול ילד הפלא האמריקני הוא עבר לסטרואידים. בשנים שחלפו ג'ונסון ומאמנו צ'רלי פרנסיס האשימו בלי סוף את לואיס ויתר הרצים מאותו גמר, דניס מיצ'ל ולינפורד כריסטי, בכך שגם הם נטלו חומרים אסורים, אך נשארו עם הקונספירציות.

ג'ונסון עוד ניסה לחזור לעניינים אחרי שנתיים של השעייה, אך בחצי הגמר של הריצה ל-100 מטרים במשחקים האולימפיים בברצלונה ב-1992 הוא מעד מיד לאחר הזינוק וסיים במקום האחרון. שם, על הקרקע המסלול באיצטדיון המונז'ואיק בקטאלוניה, נגמר באמת הסיפור של ג'ונסון. הקנדי עוד עשה חלטורות כמאמן כושר של דייגו מראדונה ב-1997 (החליפו חומרים?) וזהו. מאז הוא הספיק להוציא אוטו-ביוגרפיה ולהתראיין אינספור פעמים. לא לחינם הוא מכונה בקנדה כ"מייצר הכותרות הגדול במדינה". באלוטלי קטן עליו.

5 מדליות אולימפיות וחצי שנת מאסר
העוצמה המחשמלת, המהירות עוצרת הנשימה והחיוך ששווה מיליון דולרים. זו הייתה מריון ג'ונס בתחילת דרכה ואם נקפיא את הזיכרון שלנו אחרי המשחקים האולימפיים בסידני כך גם נזכור אותה. אבל האמת היא הרבה יותר שערורייתית ומבזה. ג'ונס קיבלה שלא ביודעין חומרים אסורים לשיפור הביצועים שלה על המסלול כדי שתעמוד באותו יעד מפלצתי שהגדירה לעצמה לפני סידני - 5 מדליות זהב, אבל בין אם ידעה או לא ידעה, את התוצאה הסופית זה לא שינה והיא הייתה עגומה במיוחד. האצנית האמריקנית נאלצה ב-2008 להחזיר 3 מדליות מזהב ו-2 מארד בהן זכתה בסידני לוועד האולימפי בגלל חלקה בפרשת "באלקו", במהלכה כ-20 ספורטאים השתמשו בחומרים אסורים. כאן לא נגמר הסיפור, אלא בעצם רק התחיל. ג'ונס הודתה ב-5 באוקטובר 2007 על כך שהשתמש בסטרואידים, אבל עוד קודם לכן היא שיקרה לרשויות הפדראליות בארה"ב, שתחקרו אותה במסגרת פרשת "באלקו". בתוך כך, ג'ונס הואשמה בכך שלקחה חלק בתרגיל הונאת צ'קים עם בעלה לשעבר, האצן טים מונטגומרי. התוצאה הסופית של המקרה הזה: חצי שנת מאסר בפועל שנגמרה בספטמבר 2008.

את הדמעות של ג'ונס באותו יום באוקטובר 2007 באמת קשה לשכוח, קשה לשכוח גם את הראיון שלה אצל אופרה ווינפרי וקשה לשכוח את הבושה הגדולה שאפפה את הספורט האמריקני באותה תקופה. אבל למרות השערורייה הענקית שחוללה ג'ונס, למרות שטענה תמיד שלא ידעה על הסטרואידים שקיבלה, אנחנו נעדיף לזכור את ג'ונס בצורה אחרת. כזו שקבעה את התוצאה הטובה בקריירה שלה (10.65 שניות) עוד לפני הסיפור עם "באלקו" וזכתה פעמיים באליפות העולם בשנות ה-90, כזו שהחיוך שלה אחרי שחצתה ראשונה את קו הסיום היה החיוך הכי מאושר בעולם. זו מריון ג'ונס - חיוך גדול, שערורייה גדולה, סיפור עצוב. כל אחד יזכור ממנה את מה שהוא רוצה.

מחאת האוהדים לא עזרה לנמוב
אם פול האם היה מגדולי המתעמלים בעשור האחרון, הרי שנמוב הוא אחד מהגדולים בהיסטוריה. במשחקים האולימפיים באתונה, בגיל 28, עלה נמוב על המזרן להופעה אחרונה בקריירה. נמוב התרכז בתרגיל המתח וסיפק שם תרגיל בלתי נשכח. מבחינה טכנית נמוב, שזכה ב-12 מדליות אולימפיות (4 מזהב), באמת היה גדול באותו תרגיל, אך השופטים חשבו אחרת והחליטו להעניק לו ציון נמוך יחסית של 9.725 נקודות, שמיקם אותו מחוץ לפודיום. אלא שאז החלה מתקפה רבתי כלפי השופטים. לא, לא מצד נמוב אלא מצידם של הצופים באתונה, שהבינו כי נגרם עוול גדול לנמוב וכי התרגיל שלו היה ראוי להפוך למדליה האולימפית ה-13 שלו בקריירה. הקהל השמיע קריאות בוז צורמות במשך מספר דקות, עד שהמארגנים החליטו לעשות מעשה והעלו את הציון של המתעמל הרוסי ל-9.762, דבר שהעלה אותו למקום ה-3, אך לא השביע את האוהדים שחשו שהם המקופחים הגדולים בסיטואציה. פול האם, שהיה אמור לעלות אחרי נמוב, היה פשוט בשוק ולא היה מוכן לעלות. נמוב התגבר על שערוריית השיפוט ועל הבלאגן הלא צפוי שחוללו האוהדים ופנה אליהם בניסיון להרגיע אותם כדי שיהיה ניתן להמשיך בתחרות. נמוב סיים את התחרות ההיא בלי מדליה, אבל עם הרבה כבוד. טעות השיפוט ההיא בגמר תרגיל המתח והטעות בגמר הקרב-רב הובילו לשינוי המשמעותי בחוקה. ונמוב? הוא הסתפק במענק מיוחד בגובה 40 אלף דולרים מטעם הוועד האולימפי הרוסי וסיים את הקריירה כמו אלוף אמיתי.
 
השעון שלא נגמר
מינכן 1972, גמר טורניר הכדורסל. שלוש שניות לסיום דאג קולינס העלה את ארצות הברית ליתרון 49:50. הסובייטים הוציאו את הכדור, נתקעו ופתאום כאשר נותרה שנייה אחת על השעון, הזמן נעצר. השופט רנאטו ריגטו החליט לפתע שהמאמן הסובייטי ולדימיר קונדראשין ביקש פסק זמן. האמריקנים מחו, אבל זה לא עזר. בנוסף, שופטי המזכירות מגרמניה החליטו להעניק לברה"מ שלוש שניות נוספות. ומה קרה הפעם? שום דבר. הזמן עבר וארצות הברית חגגה את הניצחון. נגמר? אז זהו שלפי השעון של הברזילאי נותרו....ניחשתם נכון. 3 שניות בדיוק בגלל שהמזכירות לא הספיקה להפעיל את השעון. בהוצאת החוץ השלישית, הכדור הארוך נחת אצל סרגיי בלוב שקלע באלגנטיות מתחת לסל. 50:51 שערורייתי והזוי לברית המועצות. עכשיו המשחק נגמר. המחאות של נבחרת ארה"ב לא הועילו וגם לא החרם על טקס הענקת המדליות. הערעור של האמריקנים נדחה על ידי וועדה של פיב"א, שכללה את פולין, קובה והונגריה ואת איטליה ופורטו ריקו. דווקא להפסד של ארה"ב בערעור לא קשה להאמין, הסיבה? המלחמה הקרה. קובה, פולין והונגריה הלכו עם ברה"מ והאמת, שכנראה שגם השופטים באותו משחק היו מושפעים ממסך הברזל שחילק את העולם לשניים באותם שנים (1945-1989). בכל מקרה, מרבית השחקנים באותה קבוצה נשבעו לעולם לא לקבל את מדליית הכסף ההיא. מדליה בעלת "סירחון פוליטי" חזק במיוחד.