דוראנט לא אוהב את לברון, ולא מסתיר את זה. הנבחרת תיפגע?

בראיין מאהוני מ-AP כתב לאחרונה שקווין דוראנט אמר לו – ולא ש"לא לציטוט" – שלראות את פניו של לברון ג'יימס, רגע אחרי שלקח לו אליפות מתחת לידיים, בוקר, צהריים וערב, הוא דבר שעולה לו בבריאות.  "IT STILL BOTHERS ME TO SEE HIS FACE IN PRACTICES", אמר הטרנטולה.

ואני עוצר ושואל: רגע, הם לא משחקים עכשיו באותה נבחרת? הם לא יפתחו יחד בחמישיה של מייק ששבסקי במשחקים האולימפיים במטרה לשטוף את העולם? "אני לא יודע מה עובר עליי", אמר דוראנט. "כשאני מוסר ללברון אני עדיין מרגיש שאני מוסר לאויב במקום לשחקן קבוצה שלי. אני מנסה, ובינתיים לא מצליח להתגבר על התופעה הזאת. אני מבין שזו תופעה בעייתית, אבל היא קיימת בי".
 
בעייתית? זו תופעה הרסנית, צרה צרורה. "כמובן שאני מודע לבעיה", ממשיך שחקן הת'אנדר, "אבל רק לפני חודש שנאתי את הבנאדם ושחקתי נגדו חמישה משחקים קשים ביותר. אני לא יכול להפוך ברגע את הסלידה שיש לי ממנו לאהבה או לפחות אחווה קבוצתית. אני אהיה מוכרח להתגבר על זה, אחרת אין לי מקום בנבחרת".

אולי הבעיה הזאת תמיד הייתה קיימת, אבל מעולם לא שמעתי עליה. ב-1992 מייקל ג'ורדן שיחק נגד קלייד דרקסלר בגמר, אבל בדרים-טים לא נשמע ציוץ בקשר לזה. גם היריבות בין הלייקרס והסלטיקס לא הפריעה לדרים טים של 1992, מהסיבה הפשוטה שאז לארי בירד ומג'יק ג'ונסון היו החברים הטובים ביותר. האי-נוחות הזו כפי שמביע אותה דוראנט, היא הראשונה מסוגה שאני שומע בכל 52 שנותיי כעיתונאי ספורט.