ביום רביעי בשעות הצהריים מדינת ישראל תעצור את נשימתה כאשר מנהיג מפורסם, בעל כריזמה כובשת וטונות של סטאר קוואליטי ינחת בנמל התעופה בן גוריון. כיאה לרגע היסטורי, רבים מאזרחי המדינה (או, לפחות מי שלא יהיה תקוע בפקקים) ייצמדו למסכי הטלוויזיה כדי לצפות ברגע המכונן. כאשר הוא ייצא מהמטוס צלמים יארבו לו, מעריצות יבקשו חתימה, וכולם רק יחכו למוצא פיו. באוויר תהיה תחושה של ציפיה, מתח והתרגשות, אבל התחושה הזאת תהיה גם מהולה בחשש. חשש מההשלכות של הביקור ההיסטורי, שעלולות להיות הרסניות בעבור ישראל.
בעצם, ביום רביעי בשעות הצהריים – זה יקרה פעמיים.
מנהיגי האימפריה השישית באירופה, אבי לוזון ובנימין נתניהו, יחייכו למצלמות כאשר ילחצו את ידם, אבל בפנים הם ישקשקו. גם הם יודעים שכוכבים כאלה, סטארים של פעם בדור, לא מגיעים לישראל לחינם. בשבילנו אולי זה ביקור מרגש ומיוחד, אבל עבורם מדובר בסך הכל בעוד יום עבודה. והם ממש לא אוהבים לבזבז אחד כזה.
הדמיון בין ברק אובמה לכריסטיאנו רונאלדו לא מבוטל. שניהם מהווים מוקד משיכה בעל כוחות מיסטיים בכל מקום שהם מגיעים אליו, לשניהם מראה אקזוטי ולא פחות חשוב, אישה מלאת שיק. אובמה ורונאלדו גם נחשבים לחלוצים בתחומם, ידועים בכיבושיהם ומהווים סמלים מובהקים של הקפיטליזם. האחד בעצם היותו מנהיג המעצמה הגדולה ביותר בעולם המערבי, השני בתור השחקן היקר בעולם וכוכבה של ריאל מדריד, האימפריה שהביאה לעולם את מושג הגלאקטיקוס.
בשני המקרים מדובר בדמויות שאוהבות את המצלמה, כאלה שהשואו והמראה לא פחות חשובים להם מאשר הביצועים על המגרש, למרות שגם שם יש להם רזומה מרשים במיוחד. רק בהבדל בולט: ברק, בניגוד לכריסטיאנו, הצליח להיפטר מאויבו המושבע (בן לאדן), בעוד שכריסטיאנו עדיין נאלץ להיאבק בפרעוש מארגנטינה (חלילה, אין כאן השוואה ביניהם). למרות זאת, לשניהם יש לא מעט אויבים פוטנציאליים נוספים. האמריקני מנסה להתמודד עם האיום האיראני הנושף בעורפו, בעוד הפורטוגלי מתמודד מדי עונה עם צל האיום הקטאלוני.
גם סיפור החיים שלהם מזכיר במידת מה האחד את השני. ילדות באי מבודד ופסטורלי, כריסטיאנו בפונשל, בירת איי מדיירה השייכים לפורטוגל, ברק בהונלולו, בירת הוואי השייכת לארה"ב. אפילו השם "רונאלדו" ניתן לכריסטיאנו העולל על שם נשיא ארה"ב לשעבר, רונאלד רייגן. בנוסף, בשני המקרים מדובר בתוצרים של תא משפחתי מפורר. אביו של הנשיא עזב את אימו כשזה היה צעיר וחזר לקניה. אביו של הכדורגלן, לעומת זאת, היה אלכוהוליסט ואימו למעשה גידלה אותו לבדה. עוד חיבור טראגי משותף לשניים היא העובדה שאבותיהם מצאו את מותם כשלבנים מלאו 21 בלבד.
ועוד לא דיברנו על העיטורים. ההבדל הוא שאובמה זכה בפרס (נובל) עוד לפני שהביא הישג משמעותי, ואילו כריסטיאנו לא מפסיק להביא הישגים, אבל מאז שהגיע לריאל מדריד טרם זכה בפרס האישי הגדול (כדור הזהב). בנוסף, שניהם נמצאים עכשיו בקדנציה שניה, ועדיין צריכים לרשום בה הצלחה אחת ענקית שתיזכר לנצח. אחרי שבקדנציה הראשונה הפתיעו את העולם, עכשיו הם צריכים לעשות את זה כשהציפיות גדולות יותר, וכשהלחץ גדול יותר.
עכשיו הם צריכים להראות אם הם באמת ברמה של הגדולים ביותר בכל הזמנים, או שהם עומדים לקרוס תחת הנטל. מה גם שלשניהם עד עכשיו לא הלך מי יודע מה בזירה הבינ"ל. משימה שהביקור שלהם כאן הוא רק עוד צעד אחד בה.
ואם לומר את האמת, ההגעה שלהם לפה גם די מפחידה אותנו. לצד היראה, אנחנו יודעים כמה כוח יש להם ולמה הם מסוגלים. מילה לא במקום, איבוד מיותר, ואנחנו עלולים לשלם ביוקר. אבל אם נצליח להוציא מהמפגש הזה משהו, הרי שניצבת בפנינו הזדמנות לעשות היסטוריה, משהו שלא קרה פה כבר הרבה שנים. מצד שני, אנחנו יודעים שטיפוסים כאלה לא נוהגים לצאת פראיירים, ולמרות שהם כבר ידעו ביקורים משמעותיים יותר, זה לא שהם מקלים ראש ומתכוונים לחזור הביתה בידיים ריקות.
נכון, יש כאלה שטוענים שהביקור שלהם חסר חשיבות, שהם באים לפה כתיירים בשביל להצטלם בכותל ושאין לנו באמת סיכוי להישג משמעותי, כי בכל מקרה נקבל בראש. אבל אולי דווקא בגלל זה אנחנו צריכים לנצל את האווירה הזו בשביל פעם אחת ולתמיד להראות שגם אנחנו שווים משהו, שגם אנחנו יכולים. ואם נוכיח שאנחנו מסוגלים לתת פייט ולעמוד על שלנו, אז אולי נראה פה תהיה פריצת דרך אמיתית ונגיע להישג, כזה שלא ראינו כבר המון זמן.
גם אם לא, לפחות נוכל יום אחד לספר לנכדים שזכינו לראות את כריסטיאנו רונאלדו וברק אובמה מקרוב. באותו יום.
