היום, 17שנה אחרי, תופתעו לגלות ששלושה מהם משחקים ביאנקיז. אמנם הקצ'ר פוסאדה פרש ב-2011 אחרי קריירה גדולה, שאת כולה העביר בברונקס, אבל פטיט חזר ב-2007 לתפוח הגדול אחרי גלות של 3 שנים ביוסטון, פרש ב-2010 ואשתקד חזר בו, וג'טר מעולם לא עזב, כמו גם ריברה. אבל בסוף העונה הקרובה מהשלישייה יישאר, לכל היותר, רק צמד. לפני מספר ימים, אחרי קריירה היסטורית, הודיע ריברה שהוא מתכנן לתלות את הכפפה בסיום עונת 2013, שתצא לדרך בסוף החודש.
ג'טר תמיד היה חצי ספורטאי על-חצי סלבריטאי על, פטיט היה מעורב בכמה פרשיות מפוקפקות מחוץ למגרשים ואף הודה בשימוש בחומרים משפרי הופעה, ופוסאדה הפך גם לסופר ולכותב מוצלח. ריברה, מהבחינה הזו, היה יוצא הדופן שבחבורה. הוא לא היה פופולרי מחוץ למגרש כמו האחרים. זה לא ששנאו אותו או משהו כזה. רחוק מזה. ריברה הוא שחקן אהוב, באופן נדיר במקרה של היאנקיז, גם על ידי אוהדי קבוצות אחרות. אבל הוא תמיד היה פשוט אחד שבא לעשות את העבודה שלו ואז ללכת הביתה. כל יום. בלי להתעסק בשום דבר אחר. את הכותרות הוא תפס אך ורק בזכות היכולות שלו על המגרש. וזו הייתה חתיכת יכולת.
מכירים את סיפור "כדור הסמרטוטים" הקלישאתי של כדורגלנים? אז ריברה, יליד פנמה, מציג את הגרסה של הבייסבול, שזה אומר שהוא השתמש בקרטוני חלב ככפפות, בגזע עץ בתור אלה, וכדורים הוא הכין מניירות ודבק. וכמו באגדות אחרות, גם כאן מגיע הקטע של סקאוט שמזהה את הכישרון ולוקח את הילד אל הארץ המובטחת. אחרי שעבר מעמדת השורטסטופ לפיצ'ר, מגלה הכישרונות של היאנקיז, הרב רייבורן, קפץ על המציאה וריברה הוחתם על חוזה מיינור ליג צנוע בשנת 1990.
שם, בליגות הנמוכות, הוא החל להכיר את יתר חברי ה"קור-פור", ויחד הם התגברו והתבגרו, עד שב-95 רשמו כולם את הופעת הבכורה שלהם ביאנקיז, שנה לפני שהפכו לשחקנים מובילים בקבוצה. ריברה עצמו החל את דרכו בגולף קוסט יאנקיז ב-1990. למרות שנאלץ לעבור ניתוח במרפק הוא המשיך לטפס במעלה סולם הליגות, וב-23 במאי 95 פתח נגד קליפורניה (היום אנהיים) איינג'לס. אחרי עונת רוקי פושרת למדי כפיצ'ר פותח, שכללה אף מחשבות להעביר אותו בטרייד לדטרויט, ריברה עבר לתפקיד "ריליף פיצ'ר", זורק מחליף (שעולה מה"בולפן", ספסל המחליפים של הזורקים). אם המעבר משורטסטופ לפיצ'ר הביא אותו ל-MLB, הרי שהמעבר הזה הפך אותו לשחקן היסטורי.
משך עונה הוא עלה כמחליף בעיקר לאינינגים השביעי והשמיני (מתוך תשעה), וב-97 הפך לקלוזר, שעולה לרוב לאינינג האחרון כדי לסגור את הסיפור, או להציל את הקבוצה. היום, ב-2013 ובגיל 43, הוא עדיין הקלוזר של היאנקיז, אבל נחשב לקלוזר הגדול בהיסטוריה.
עם 12 בחירות לאולסטאר, חמש אליפויות וזכייה אחת ב-MVP של הגמר (ב-99), רשימת ההישגים שלו היא חסרת תקדים. הוא מוביל את טבלת כל הזמנים ב-saves (כשפיצ'ר מחליף שומר על היתרון של הקבוצה שלו עד לסיום, תפקיד ששייך לקלוזר של הקבוצה) עם 608. לאורך הקריירה הוא מאפשר רק 2.21 ריצות למשחק (ERA), הנתון הטוב ביותר לפיצ'ר מאז 1927.
בסטטיסטיקה נוספת, שמחשבת את כמות הריצות שזורקים מאפשרים בהתאם לאצטדיון בו הם משחקים (בגלל שבחלק מהמגרשים קל יותר להכות הום-ראן מאשר באחרים, מה שמקשה על הזורקים), ריברה, ניחשתם נכון, מוביל את טבלת כל-הזמנים עם 206. ושוב, לשם הפרופורציה: בסטטיסטיקה הזו 100 נחשב למספר ממוצע, ובמקום השני עומד פדרו מרטינז עם 154.
קלוזר, כפי שאפשר להבין, הוא אחד התפקידים הכי קשים מנטלית ופסיכולוגית בספורט, אולי אפילו יותר מאשר בועט בפוטבול. וריברה, שעשה קריירה מקפיצה למים בסיטואציות הכי מלחיצות וצמודות, השתפר ככל שהעונה התקרבה לסיומה. למרות שאפשר מהפכים בפלייאוף 97 ובגמר 2001, המספרים שלו בפלייאוף הם בלתי נתפסים. הוא מוביל את טבלת כל הזמנים ב-saves בפלייאוף עם 42 (למקום שני יש 18), ומאפשר הכי פחות ריצות למשחק – 0.7 ERA – מקום ראשון בכל תולדות הבייסבול. וכראוי, הוא גם סגר בעצמו ארבע מחמש הזכיות שלו באליפות.
"בוא נכיר בכך, בעונה הרגילה הוא משחק מצויין", אמר עליו מאמנו בין 96 ל-2007, ג'ו טורה, "אבל מה שמפריד אותו מכל האחרים זה היכולת האדירה שלו בפלייאוף". וג'טר עצמו כבר הודה: "הוא השחקן הכי קשוח שאי פעם שיחקתי איתו".
בתרבות הספורט המקצועני כבר ראינו מספיק ספורטאים שהצלחה שכזו, עליונות שכזו, גוררת אחריה גם יהירות ושחצנות, שמעוררים אנטגוניזם. ריברה מייצג בדיוק את ההיפך, והכבוד שהוא זוכה לו בהתאם. "אני מעריץ את הדרך בה בוא מתנהל על ומחוץ למגרש", אמר עליו ג'ו נייתן, הקלוזר של טקסס. "בלי תרועת חצוצרות. בלי חגיגות מיוחדות. הוא פשוט עולה על המגרש ומנצח אותך", מתאר הג'נרל מנג'ר של טורנטו בלו ג'ייס, אלכס אנתופולוס. "אני מכבד את ריברה יותר מכל שחקן אחר בבייסבול", גילה מייקל יאנג מפילדלפיה וסיכם: "אתה חייב להעריך מישהו שמכבד את המשחק, את חבריו לקבוצה ואת יריביו כמו שריברה עושה, וכמובן שהתוצאות שלו מדברות בפני עצמן".
אחרי שבולטימור רייבנס זכתה בסופרבול האחרון, כמעט כל הפרשנים ואנשי המקצוע הסכימו שלמרות היכולת הטובה של ג'ו פלאקו לאורך הפלייאוף, הסיבה המרכזית לזכייה בתואר הייתה הודעת הפרישה של בחירת הדראפט שלהם מ-1996, ריי לואיס. כל שחקני בולטימור רצו "לנצח בשביל ריי". אז נכון, שבועיים וחצי לפני פתיחת העונה היאנקיז לא נראים טוב, אבל יש לא מעט אוהדים שמקווים שלהודעת הפרישה של ריברה תהיה השפעה דומה על הקבוצה. בכל זאת, אם יש משהו שריברה יודע לעשות, זה לסיים כמו גדול.
