Anfield Legend. לא אלוף, מנהיג. קראגר (gettyimages)
Anfield Legend. לא אלוף, מנהיג. קראגר (gettyimages) | צילום: ספורט 5
"לא ייאמן שדווקא אני, ג'יימי קראגר, ויתרתי לעצמי, ועוד במשחק הראשון בחיי, בגיל 11. זה היה יום גשום, אחד מאותם ימים שהשמיים שחורים מעל לליברפול. זו היתה הקבוצה הראשונה שלי, נבחרת בית הספר. המגרש היה עיסת בוץ מכוערת, והכל נראה מבאס באותו רגע אז פשוט החלטתי לביים פציעה ולצאת כמה דקות אחרי שהמשחק החל. אבא שלי, בחור שלא כדאי ללכת מולו לבד בסמטה חשוכה, קלט הכל, הוא תפס אותי בחולצה ופשוט גרר אותי לתוך הרכב. "אכזבת אותי אבל יותר מכך אכזבת את עצמך, אמר כשאני יושב ובוכה ברכב. זה היה הרגע המכונן בחיי, לא שער ראשון בבוגרים, לא להניף את גביע האלופות או לחתום חוזה ראשון, אלא אותו ילד שהבין שאם הוא רוצה להשיג משהו בחיים אז לעולם לא לוותר לעצמך. אני חושב שעמדתי במילה שלי".

בשבוע בו פרשו דמויות מיתיות כמו אלכס פרגוסון, או מותג עולמי כדייויד בקהאם, הפרישה של אחד הסמלים הגדולים בהסטוריה של ליברפול נבלעה. אולי בגלל האפרוריות של ליברפול, אולי בגלל חוסר תשומת הלב הציבורית לשחקנים מהסוג שכה נערצים בקופ, אבל אחרון השחקנים מ'הזן הישן של התקופה המודרנית בכדורגל העולמי', צועד, "בלי להתבייש במה שעשיתי ובלי להתבכיין יותר מדי על מה שלא השגתי" אל סוף אותו קבע לעצמו מראש.

קארה היה ילד כחול שהלך בשבתות לגודיסון פארק של אברטון. "להזכיר את אנפילד, או להתקרב לחלק האדום בסטנלי פארק היה מבחינת קללה במשפחה שלי. מדהים שגיבור הילדות שלי היה גרהאם שארפ חלוץ אברטון". בבית הספר שיחק כחלוץ שם ראו אותו דווקא אנשי ליברפול והוא הצטרף בגיל 12 לצד האדום והפך ל-ONE MAN CLUB  עם 736 הופעות וחמישה שערי ליגה בלבד. את השער הראשון כבש דווקא בבכורה בגביע הליגה.

"זו היתה מכה רצינית בבית. אבא שלי שהיה בחור ממש גדול, פלט "או פאק ילד, עכשיו נהיית ממיר דת. כופר". אחרי כמה שנים, לא היתה נסיעה של ליברפול למשחק באירופה (והיו 150 הופעות כאלו) שאביו של קארה לא הצטרף אליו.

כריזמה מתפרצת שלא פחדה להגיד מה שאנשים לא אהבו לשמוע
מ-1996 הוא בקבוצה הבוגרת, התחיל כמגן שמאלי ובלם קדמי עד שבניטז הפך אותו לבלם אחורי קבוע. האוהדים באנפילד חיפשו עוד מנהיג, 7 שנים אחרי אסון הילסבורו, השתלטה תקופת הספייס בויס על המועדון, חבורה פרועה, בלתי ניתנת לריסון כמעט ועם כישרון מטורף על הדשא ללא תכלית. את פאולר העריצו אבל קולימור, דייויד ג'יימס, ג'יימי רדנאפ וג'ייסון מקאטיר היו מעולם זר, שמתאים יותר ללונדון. האופנה מחוץ למגרש, ההשקעה בתספורות, מסיבות חג מולד מופרעות עם אורגיות מטורפות. אנטיתזה מוחלטת למועדון ואוהדיו.

"קארה היה אחר" מספר מייקל אואן שגדל איתו מגיל 12 בקבוצות השונות של ליברפול, "היינו שני ילדים שלא התאימו למה שקרה בתוך חדר ההלבשה. לא עמדנו שעות מול המראה, לא היינו במסיבות מטורפות שרצו לחנוך אותנו כבוגרים מחוץ לדשא, היינו פשוט שחקני כדורגל צעירים שרצו לשחק מול הקופ. ככל שהשתלבנו בקבוצה כולם ראו שיש לו כריזמה מתפרצת ואינטליגנציה עם מנהיגות ופה שלא מפחד להגיד דברים שאחרים לא אוהבים לשמוע".

בקבוצה של ז'ראר הוייה, הוא לא סבל את הזרים והטיח זאת בפרצוף. "לא יאומן, שחקן צריך לקחת הפסד ללב, לא להתאבל כל החיים אבל כן להראות שאכפת לו. הפסדנו 3:0 בבית, ולמחרת לאימון, מגיע אל חאדג'י דיוף, ברכב הצעקני שלו, עם מוסיקה צועקת בטרוף, כאילו לקחנו אליפות. בחוץ עומדים אוהדים, והוא בכלל לא אכפת לו. שנאתי אותו ברגע הזה ודאגתי גם שיבין זאת. גם החבר שלו סאליף דיאו הגיע לחדר הלבשה עם אוזניות והוא רוקד לעצמו. הלו, אכפת לכם בכלל מהמועדון?".

גם מול מאמנים הוא לא שם מחסום לפיו. לרפא בניטז, בעונתו האחרונה, הוא לא התבייש לשפוך את כל מה שישב לו על הלב: "עם הספרדי יש חוסר הרמוניה פתאום. הלכתי אליו לחדר ואמרתי לו בוס אתה חייב להשקעה גדולה יותר ודחופה יותר בכיתה שלך". "כמה ששנאתי את היקס וג'ילט (הבעלים האמריקאים) גיליתי הבנה לעיתים למה הם לא היו מרוצים ממנו", אבל הם פשוט דוחים כי הם חותרים תחתיו ולא באים אליו פנים אל פנים". היו כאלו שטענו שקראגר בכוח מנסה להשיג הכרה כמנהיג, אבל הכריזמה והאופי הלוחמני תמיד היו שם.

אותה לוקל פטריוטיות מצדו הפכה אותו לקדוש בעיני ה'קופ'. חוסר הפחד על הדשא ומחוצה לו, אי הויתור ובעיקר התחושה "שהיי, הנה אחד משלנו על הדשא" העבירה אותו לתיוג של סמל. קבוצה של קראגרים, היה השיר עליו בלחן YELLOW SUB MARINE של בני הבית – הביטלס.

"אנשי עסקים אכזריים עשו עלינו עסקאות מסריחות"
את היקס וג'ילט הבעלים האמריקאים, שהתיעוב כלפיהם איחד ציבור שלם, הוא שנא. תארו לכם שחקן שיוצא בטורים בעיתונות ושוחט את בעלי הבית שלו, ואלו יודעים כי אם יזרקו אותו סכנת חיים תרחף מעליהם. "הם אכזריים, אני מרגיש חולה פיזי מהאפשרות של היקס וג'ילט יעשו רווח משמעותי על ההשקעה שלהם במועדון. נמכרנו לשני אנשי עסקים אכזריים שראו אותנו כהזדמנות ממון. הם לא קונים את ליברפול כמעשה של צדקה . הם רצו לקנות אותנו כי את האצטדיון המתוכנן הציע הזדמנות לייצר טונות של מזומנים ולהגדיל את ערכו של המועדון ואז הם היו מוכרים אותנו כמו חפץ לכל מי שירצו העיקר שיעשיר אותם עוד. הם עשו עלינו סיבוב. הרבה מהחוב שלהם למועדון בהיקף של 30 מ' ליש"ט בגלל עסקאות מסריחות שלהם. הם לא צריכים להיות הבעלים שלנו".

קראגר שיחק כמעט עשור בנבחרת אנגליה, אבל לא ייחס לקריירה הבינלאומית שלו חשיבות ענקית. ב-2007 הוא פרש כי נמאס לו להיות בין שחקן סגל להרכב, והעדיף להיות רק ליברפולי. בכלל אצל הסקאוזרים לשחק בנבחרת אנגליה לא היווה נקודת זכות מטורפת. "במוקדמות המונדיאל החטאתי פנדל במשחק, אני זוכר שבחדר הלבשה אמרתי לאואן, כל עוד זה לא קרה בליברפול זה לא נורא".

ג'רארד הוא הסופרסטאר, הכוכב הבלתי מעורער, אבל קראגר הוא כל מה שאוהד מעריך ומעריץ. תכונות אופי אנושיות שאתה אומר לעצמך 'אני הייתי יכול להיות ג'יימי קראגר'.

השניים תמיד הלכו אחד עם השני, אבל הניגודים ביניהם זעקו ודווקא סטיבי השתקן והמופנם היה הקפטן וקראגר סגנו. "לכדורגלנים קשה לחשוף רגשות, לי אין בעיה לומר את מה שבלב שלי. אשתי ניקולה טוענת שיש לי חשיבה של איש זקן, שבגיל 30 הייתי כבר עם מנטליות של בן 40".

יקבל פרידה מהאגדות. קראגר אומר שלום (gettyimages)
יקבל פרידה מהאגדות. קראגר אומר שלום (gettyimages) | צילום: ספורט 5

"לא יודע איך ג'רארד יכול לשחק כדורגל בלי לדבר"
"לא יודע איך סטיבי משחק כדורגל בלי לדבר, אני פשוט לא יודע איך אנשים יכולים לעשות את זה. אני לא יכול לשחק בלי לספר לאנשים מה לעשות. אצל שחקנים בטופ אתה חושב שאין שום דבר שאתה יכול להגיד להם. מה אתה אומר לג'רארד? אני תמיד מדבר עם סטיבי דרך המשחק - האם הוא צריך ללכת קדימה, או קרוב למישהו למטה, בעיקר נותן לו מידע. היו לנו כמה רגעים, אני וסטיבי, על המגרש, של ויכוחים אבל שום דבר גדול. זה רק הרצון שלך לנצח".

הרגשות והרגישות של קראגר הלכו לפעמים נגדו. משחק חוץ בהייבורי. שני אוהדי ארסנל זרקו מטבעות שלא פגעו בקארה. אבל באינסטינקט זרק הבלם את המטבע חזרה. הם הגישו תלונה למשטרה וכמעט הוגש כתב אישום פלילי.

ב-2003 במשחק חוץ בבלקבורן תיקל אותו לוקאס ניל ופצע אותו לשישה חודשים. "הבן זונה הזה כמעט גמר לי את הקריירה, חיכיתי למשחק מולו כשחזרתי לשחק, היצר גבר עלי. רק רציתי לנקום, רדפתי אחריו בכל רגע, תמיד עם מבט לתוך עיניו. כולם ניסו להרגיע אותי, בנס הוא יצא שלם באותו אחר הצהריים". ב-2008 בשער בית הספר של ילדיו, פגש אותו חבר לשעבר של אשתו. הם לא דיברו במשך שנים, אבל מלה אחת הציתה מהומה. בסוף קראגר דחף אותו ונסע למתחם האימונים במלווד. המשטרה הגיעה וזה הסתיים במעצר ואזהרה.

אבל אי אפשר רק אופי צריך גם לתת משהו על הדשא כדי להפוך לסמל. קראגר היה חלק בלתי נפרד בטרבל הפרסים של ז'ראר הוייה ב 2001, כששיחק 58 משחקים, שרובם היו כמגן שמאלי. "עונה מדהימה, בכלל אהבנו את הוייה, חצי מורה, חצי מאמן ובנאדם לא קל, אבל אחד שהתחבר למועדון ולמה שהוא מייצג".

גמר הצ'מפיונס באיסטנבול 2005 נתן לו את הדימוי כדמות שנראית מיוסרת על המגרש. "בהארכה הייתי מחוק. יירטתי כדור והרגשתי שהרגל עפה איתו. בדיוק המצלמה היתה עלי ובאמת נראיתי חצי מת, המסך הפך אותי לכזה, זה לא שכל רגע שלי במגרש הוא מייסר".

"לסיים קריירה ללא אליפות? פשוט לא היינו מספיק טובים לזה"
הוא רשם V אישי וקבוצתי כמעט בכל דבר אבל ברגע נדיר של זכיה באליפות הוא לא נגע. 17 שנים באותו מועדון כשהמבט בסיום כל עונה הוא ליונייטד המתועבת שלוקחת עוד תואר פרמייר ליג.

"הלילה באיסטנבול ליווה אותי כל רגע מאז. גם התעסקתי הרבה בשאלה למה לא היו לנו עוד לילות כאלו מאז. אבל זו לא תשובה מסובכת, אנחנו פשוט לא מספיק טובים ללכת עד הסוף, עד הנקודה שנדע שאנחנו הכי טובים. היינו קרובים עם רפא לקחת אליפות, אבל לא החסרתי שינה בגלל  זה. כי תמיד משהו שהוא לא שלם אפילו אצל אלו שזכו בהכל קיים חוסר במשהו. ברור שאני מסיים קריירה בלי אליפות וזה מאכזב אבל אני מרגיש מזל על מה שיש לי ומי שקבלתי מהמועדון הזה והקהל שלו".
וכמו על הדשא ובחיים קראגר פורש בצילם של אחרים, אבל בעיר שלו, באצטדיון שלו ומול הקהל שלו מחר הוא יזכה לפרידה ששייכת לאגדות כדורגל.