העמדת הפנים של האוהד הישראלי במונדיאל
מאז מקסיקו 70` אנחנו מנסים להידחף למקום שלא הוזמנו אליו. הטור של זלקאי

יש משהו לא מפוענח עם אותם ישראלים שמגיעים למונדיאל כשהם מחופשים לאוהדי ברזיל, ארגנטינה, אנגליה, גרמניה או הולנד. תקראו להם אנשי העולם הגדול, והם ידקלמו לכם את המערך של תומאס טוכל, ידסקסו את משחק המעברים של דידייה דשאן, וימליצו לקרלוס אנצ׳לוטי לפתוח עם קוניה ולהוריד את קאסמירו לספסל.
בירידה מה'אמפייר סטייט בילדינג' תזכירו להם שהאירוע מיועד למוזמנים בלבד. תשאלו אותם עד מתי נתגנב למסיבות של אחרים? ואז מתעוררת שאלה פחות קנטרנית: איפה החולצה של מוטל׳ה שפיגלר בתוך כל החגיגה? למה צריך ללבוש חולצות של הארי קיין ואשרף חכימי כדי להרגיש חלק מהמשחק, ולא להתעטף בחולצה של מי שבכלל נתן לנו את הרגע היחיד שבאמת היה שלנו?
ברוכים השבים למקסיקו 70` עם הגול ההוא של שפיגלר בטולוקה הרחוקה. תעירו את מיקו ג׳אמל ב-4:00 בבוקר והוא יתאר לכם את הגול של מוטל׳ה מכל זווית אפשרית, עם ירידה לרזולוציות שלא היו מביישות את ניל ארמסטרונג בזמן שתיעד את צעדיו הראשונים על הירח. בעוד 56 שנה תחפשו את החקיין התורן בקורסאו, נראה אותו מתפייט כמו מיקו שלנו על הגול המופרך של לוריין קומננסיה לרשת של נוייר.
איזה גול הבאנו לכם מהבית. אצלנו כיוונו את השעון ל־3:50 בלילה כדי לא לפספס את הרגע שבו ליאו מסי ישתווה למירוסלב קלוזה בפסגת מלכות השערים של המונדיאל בכל הזמנים; ואז בבוקר מגיע החשבון הפשוט.
אשתי ששורשיה נטועים בבואנוס איירס מתלוננת שלא ישנה כל הלילה ושולחת אותי להוריד את הכלב ואת הכביסה מהחבל. ואני מרגיש חסר אונים כמו כריסטיאנו רונאלדו, שלא מצליח לתת גול נגד קונגו. שנינו כבר מבינים שגם הגדולים ביותר לפעמים הולכים לאיבוד.
ובין כל החולצות המושאלות והבקרים הקשוחים, נשארת תמונה אחת עקשנית: מוטל׳ה שפיגלר בטולוקה, ונחמיה בן אברהם שמרטיט לבבות בקולו הדרמטי. מאז כל השאר הוא ניסיון להידחף למסיבה שלא הזמינו אותנו אליה. איזה מזל שמסי בא.