מראדונה (צילום: רויטרס)
תתפלאו, אבל הוא לא נכלל ברשימה. מראדונה | צילום: רויטרס

לבחור את 11 השחקנים הגדולים ביותר ששיחקו בברצלונה זו לא משימה קשה – זו משימה בלתי אפשרית. 110 שנים קיים מועדון הפאר הזה, וברובן, מה לעשות, לא ממש ראיתי כדורגל.

ברור לכל אחד שישנם שחקני ענק אשר באופן טבעי קופחו ולא נכנסו לרשימה מפני שאי אפשר היה לחזות בביצועיהם. ברור שכניסת הטלוויזיה לחיינו והעובדה שהיום, בניגוד לשנות השמונים למשל, אפשר לראות כל משחק של ברצלונה, משפיעה על הדירוג. ברור, ועדיין דורש הסבר.

ועוד דבר: את מדיה של ברצלונה לבשו שחקני ענק, דוגמת מראדונה, רונאלדו ורומאריו, שלטעמי שייכים לרשימת 11 השחקנים הגדולים של כל הזמנים בכל העולם. למרות זאת, הם לא מופיעים ברשימה.

זאת משום שהארגנטיני נתן את שנות השיא שלו בנאפולי ושני הברזילאים אמנם נתנו עונות קסומות בברצלונה ואפילו נבחרו לשחקני השנה בעולם כשלבשו את מדי הקבוצה – אבל שניהם עשו את אותה טעות ועזבו לאחר שנה אחת בלבד, מה שפגע גם בקבוצה וגם בהם.

רומאריו (צילום: Mark Kolbe, GettyImages IL)
גם הוא לא ברשימה, רק על הספסל. רומאריו | צילום: Mark Kolbe, GettyImages IL

אילוץ נוסף שנתקלתי בו היה המערך. לפני כשנתיים בחרו אנשי העיתון הקטאלוני "אל מונדו דפורטיבו" את 11 הגדולים של המועדון, אבל כדי שיוכלו להכניס יותר שחקני קישור והתקפה, הם השתמשו במערך לא ריאלי 3:4:3. מכיוון שבארסה תפורה על ה-3:3:4 מאז ימי קרויף העליזים (כשחקן) הצבתי את השחקנים לפי המערך הזה, ועם מי שלא נבחר הסליחה.

טוב, אז אחרי כל ההתנצלויות וההסברים ובלי עיכובים נוספים, כפי שאמר ויקטור חסון בסרט הבלתי נשכח גבעת חלפון: "לעסק סרג'יו, לעסק".

אז הנה הם באים

שוער: אנדוני זוביזארטה. "זובי", כפי שהוא כונה בחיבה ע"י חבריו (שמן הסתם לא ידעו עברית), הוא אחד הסמלים הבולטים של "הדרים טים" הנהדרת של תחילת שנות התשעים. זו קבוצה שזכתה בארבע אליפויות רצופות, גביע אירופה למחזיקות, גביע אירופה לאלופות בפעם הראשונה בהיסטוריה של המועדון, והגיעה לגמר נוסף, בו הובסה 4:0 ע"י מילאן.

זוביזארטה הבאסקי שיחק 8 עונות בברצלונה והיה עוגן של יציבות. הוא גם הופיע ב-4 מונדיאלים כשוער נבחרת ספרד. הוא זכה פעם אחת בפרס הזאמורה וכאמור בארבע אליפויות, שני גביעים, גביע אירופה לאלופות וגביע אירופה למחזיקות.

בלם: מיגלי. המשופם הקשוח שיחק בברצלונה 16 עונות בין 1973 ל-1989. כמה קשוח? מספיק אם נספר לכם שבגמר המחזיקות ב-1979 מול פורטונה דיסלדורף הוא שיחק עם עצם בריח שבורה (כן, מה ששמעתם). מעבר לכך, הוא זכה עם בארסה בשתי אליפויות, ארבעה גביעים, שני גביעי מחזיקות (כן, ברצלונה ניצחה עם שחקן שהיתה לו עצם בריח שבורה) והיה השחקן המוביל של חוליית ההגנה הקטאלנית ואחד משחקני ההגנה הטובים בעולם.

בלם: רונאלד קומאן. ההולנדי בעל בעיטות הפצצה נתן הגדרה חדשה למושג ליברו וכבש את השער החשוב ביותר בהיסטוריה של המועדון: שער הניצחון בגמר ליגת האלופות מול סמפדוריה האיטלקית בהארכה בוומבלי 1992 – השער שהעניק למועדון את התואר אליו השתוקקה יותר מכל – אלופת אירופה.

מעבר לכך, ההולנדי עב הבשר נהג להפציץ בעיטות חופשיות ממרחקים (כבש 105 שערים בשש עונותיו במועדון), תשאלו את סאנצ'ז, שוער ריאל מדריד, שחטף ממנו מספר פעמים באל קלאסיקו. חוץ מזה: הוא ניהל הלכה למעשה את מרכז השדה של בארסה בשנים הכי גדולות שלה, כשעמד על קו מחצית המגרש וחילק משם פסים ארוכים לכל דורש.

תוסיפו לזה קריירה מפוארת בנבחרת הולנד כולל אליפות אירופה ב-1988, גביע מחזיקות, ארבע אליפויות וגביע אלופות שחתום על שמו – ותקבלו את אחת העמדות הבטוחות ביותר בהיסטוריה של "יותר ממועדון".

קרלוס פויול כובש (צילום: רויטרס)
אם רייקארד נתן לו רשות לשחק כמה שהוא רוצה, מה אנחנו נגיד. פויול | צילום: רויטרס
מגן ימני: קרלס פויול. כבלם, פויול עובר כיום את אחת התקופות השחורות בקריירה שלו. הוא היה אשם בגול ב-2:2 מול ולנסיה, מול ריאל מדריד הוא נרדם בשער הראשון ומול ויאריאל חגיגות האליפות נדחו משום שפויול נתן ליורנטה לג'עג'ע אותו כאילו אין מחר.

למרות זאת, הוא נכנס לרשימה הזאת כמגן ימני (התפקיד המקורי שלו) ובגלל שאין מה לעשות: לא משאירים את הקפטן שהניף את הגביע עם האוזניים הגדולות בחוץ. פויול הוא סמל במובן היפה של המילה: שחקן נשמה, קטאלוני, וחתום על לא מעט הישגים. הוא זכה בשתי אליפויות (השלישית בדרך), גביע, גביע אירופה לאלופות (השני בדרך?) וגם תפס מקום של קבע בנבחרת ספרד שזכתה באליפות אירופה.

ועוד אנקדוטה על הדרך שנותנת אינדיקציה לאופי שבגללו פויול הפך לסמל להקרבה ונחישות: מספרים שכשפרנק רייקארד הגיע למועדון הוא זימן כל שחקן ושחקן כדי להסביר לו את שיטת הרוטציה ואמר לכל אחד כמה משחקים בערך הוא צפוי לשחק. כשפויול נכנס אליו במבט זעוף (למעשה זה המבט הרגיל שלו) רייקארד אמר לו: "אתה תשחק כמה שאתה רוצה. כשתתעייף תגיד לי".

מגן שמאלי: סרג'י. אדורם קייסי יעיד על כך: אין זוהר בעמדת המגן השמאלי. זו גם הסיבה ששוב נדרשתי לקבוצת החלומות כדי לאייש את המשבצת הזו. סרג'י נמוך הקומה גדל במחלקת הנוער של בארסה ותפס את מקומו בהרכב בעונת 93' בהיותו בן 22. הוא זכה עם הקבוצה בארבע אליפויות, שני גביעים וגביע אירופה למחזיקות, ושימש בורג מרכזי גם בקבוצה של קרויף וגם בקבוצה של ואן חאל, שהוריד אותו לספסל בשנת 2000.

הסמל, הקדוש והקוסם.

מסי וצ'אבי מתחבקים (צילום: רויטרס)
במועדון מאז גיל 11. צ'אבי | צילום: רויטרס
קשר: צ'אבי הרננדז. במשך די הרבה שנים לא היה ברור אם צ'אבי שחקן מספיק טוב כדי להצליח מחוץ לברצלונה. היום השאלה הזו לא רלבנטית. יחד עם אינייסטה, צ'אבי מרכיב את חוליית הקישור הטובה בעולם הן בברצלונה והן בנבחרת ספרד.

הקטאלוני הקטן גדל גם הוא במחלקת הנוער של ברצלונה, אליה הוא משתייך מגיל 11. הוא זכה עם הקבוצה בשלוש אליפויות ויזכה ברביעית בסוף השבוע (כנראה), גביע אחד עם שער נהדר, גביע אירופה לאלופות ועוד אליפות אירופה עם נבחרת ספרד ביורו 2008, בו נבחר לשחקן המצטיין. אגב, ב-1999 כיכב צ'אבי בנבחרת ספרד שזכתה במונדיאל עד גיל 21.

מעבר לכך, צ'אבי, יחד עם אינייסטה, לקח את המפתחות לניהול הקבוצה לאחר עזיבתם של רונאלדיניו ודקו. הוא השחקן עם מספר ההופעות השני בהיסטוריה של המועדון וסמל לכל מה שברצלונה מיצגת: כדורגל טכני, שוטף, בנגיעה אחת.

קשר: יוהאן קרויף. בהתייעצות שקיימתי עם אושיית כדורגל ברת סמכא נשאלתי האם קרויף נכלל ברשימה. אני חייב להודות (וגם לרעש ולאלכוהול היה מקום בכך) שלא הבנתי את השאלה. הרי הרשימה הזו מתחילה מגדול השחקנים של ברצלונה בכל הזמנים. הקדוש, כפי שהוא מכונה עד היום. האיש שניצח על החמישיה בברנבאו ב-1974, שהפך את ברצלונה לאלופה, שהוציא אותה סופית מימי החושך של הדיקטטור פרנקו.
קוריף ודור העתיד של ברצלונה (רויטרס)

קרויף הוא נשמת אפה של ברצלונה. האיש שמאחורי פילוסופיית המשחק ההתקפית שהטמיע במועדון, הן כשחקן והן כמאמן, עומדים הרגעים הכי יפים של בארסה. הוא הביא את שיטת ה-3:3:4, הוא הביא את האלגנטיות, הטכניקה, ההתקפיות, האסטתיקה, היופי. לעזאזל, יוהאן קרויף הוא כל מה שברצלונה מסמלת.

רונאלדיניו במדי ברצלונה (צילום: רויטרס)
נכנס לרשימה, ולא רק בזכות זה שהוא יצא עם הבת של המאמן. רונאלדיניו | צילום: רויטרס
קשר: רונאלדיניו. האיש עם החיוך הביא את ברצלונה לגבהים חדשים של אסתטיקה, אבל ידע לשלב את זה עם זכיה בתארים. למעשה, רונאלדיניו שם קץ לשלטון הגלאקטיקוס של ריאל מדריד עם שתי אליפויות רצופות ב-2005 ו-2006, בה הוביל את הקבוצה לזכיה בגביע האלופות השני בתולדותיה. בין לבין, הוא כבש צמד פנומנלי בברנבאו ב-0:3 מול ריאל, שזיכה אותו במחיאות כפיים מאוהדי הבלאנקוס ונראה היה שהשמיים הם הגבול.

אלא שכמו לא מעט ברזילאים לפניו, רוני התרכז בעיקר בבילויים ומאבקי אגו והיכולת התחילה להדרדר. שנתיים בלי תואר ורומן עם הבת של רייקארד היו יותר מדי, והקוסם שנחשב עד לפני שלוש שנים לשחקן הטוב בעולם ולמי שעשוי להיות אחד הגדולים בהיסטוריה – עזב למילאן, בה הוא עדיין לא ממש משכנע.

למרות שכנראה כבר אין לו ממש חשק לכדורגל, רוני אחראי על השבתה של ברצלונה למרכז הבמה, ואת העובדה שהפך אותה לאלופת אירופה באמת שאי אפשר לשכוח לו.

המופרע, השיכור והאב המייסד

חלוץ: חריסטו סטויצ'קוב. הימור קל: אם חריסטו סטויצ'קוב היה גדל בברצלונה בימי פרנקו קריירת הכדורגל שלו היתה נגמרת מהר מאוד. הבולגרי החצוף, שהורחק לשנה בבולגריה לאחר שבעט בשופט, היה סמל לכל מה שריאל מדריד לא יכלה לסבול. הוא היה חסר משמעת, גס, אלים, אימפולסיבי ומוכשר, מאוד מוכשר.

בברצלונה, האיש בעל רגל שמאל הקטלנית היה אחראי לשנים הכי גדולות של המועדון, ועל הדרך הוא הוביל את בולגריה הצנועה לחצי גמר מונדיאל 1994. האיש בעל בעיטות הפצצה החדות ברגל שמאל שסימן בחיוך לכל יושבי הקמפ נואו חמישיה באצבעות ידיו ב-0:5 על ריאל מדריד ב-1994 הוא האדם הראוי ביותר לשחק בצידה של שלישיית ההתקפה של האזול גראנה.

חלוץ: לאדיסלאו קובלה. על מקומו של קובלה ברשימה אין ויכוח. אוהדי ברצלונה בחרו אותו במשאל שנערך לפני מספר שנים לכדורגלן הגדול בהיסטוריה של המועדון, גם בזכות 256 השערים אותם כבש החלוץ ההונגרי ב-329 הופעותיו באזול גראנה.

ההונגרי בעל הביוגרפיה המרתקת (שיחק בשלוש נבחרות שונות: צ'כוסלובקיה, הונגריה, ספרד וגם בנבחרת הלא רשמית של קטאלוניה) חתם בברצלונה בתחילת שנות החמישים בזמן שהיה שיכור, וחשב בכלל שהוא הולך לשחק בריאל מדריד. הוא נחשב לשחקן אטרקטיבי במיוחד ו"זכה" לטיפול קשוח במיוחד מבלמי הליגה, אבל עמד בכיסוחים עקב מימדי גופו.

קובלה היה למעשה אחת הסיבות המרכזיות לבניית הקמפ נואו, לאחר שיציעי הלס קורטס היו צרי מידות מלהכיל את כל הצופים שרצו לחזות בו. הוא הוביל את ברצלונה לארבע אליפויות, חמישה גביעים ושני גביעי ערי הירידים (הגירסה הקודמת של גביע אופ"א). קובלה לא זכה מעולם בגביע האלופות, לאחר שבעט פעמיים לקורה בהפסד 3:2 בגמר 1961 לבנפיקה, הוא כינה זאת "היום העצוב בחיי".

פיליפינית - אילוסטרציה (צילום: רויטרס)
הפיליפינים הם לא רק עובדים זרים, כבר היה להם חלוץ בבארסה | צילום: רויטרס
חלוץ: פאולינו אלקנטרה. הפיליפיני שרובכם לא שמעתם עליו שיחק במועדון בשנות ה-20 והוא מלך השערים שלו בכל הזמנים עם 356 שערים ב-357 משחקים, ממוצע בלתי ניתן לשחזור. את הופעת הבכורה (ושער הבכורה) הוא עשה בגיל 15 וגם את זה ספק אם מישהו ישחזר. בקיצור, מדובר ב"אב המייסד" של ברצלונה, שזכה עימה ב-4 אליפויות ו-5 גביעים. זה כשלעצמו, יחד עם תודעה היסטורית מפותחת מצידי, הקנו לו מקום בהרכב כל הזמנים של ברצלונה.

על הספסל

קשר: ריבאלדו. הקוסם כבש את השער היפה ביותר והדרמטי ביותר בהיסטוריה של בארסה עד הגול של אינייסטה בסטמפורד ברידג'. כל מי שזוכר את המספרת האחורית המדהימה שלו בדקה ה-94 של המחזור האחרון מול ולנסיה, במשחק בו כבש שלושער ב-2:3 שהעלה את בארסה לליגת האלופות יודע על מה אני מדבר.

בנוסף, האיש העגמומי עם הרגליים העקומות היה אחראי לכל כך הרבה "סומבררו" ו"ראבונה", וגם זכה עם בארסה בשתי אליפויות וגביע. מעבר לכך, הוא לקח מונדיאל עם ברזיל כשחקן הקבוצה, והכדורגל שלו סימל את האתוס של המועדון: תמיד יפה, לא תמיד יעיל.

רונאלדו קולאז' (צילום: getty images)
שנה אחת של שכרון חושים. רונאלדו | צילום: getty images
חלוץ: רונאלדו. שנה אחת בלבד שיחק הדינמו בן ה-17 במדי הקבוצה. שנה אחת בה הבקיע 34 שערים, הוביל את בארסה לגביע המחזיקות וגרם לסר בובי רובסון, איש שראה עשרות אלפי משחקי כדורגל, לתפוס את הראש בתדהמה לאחר שכבש שער בו עבר 50 מטרים ושישה שחקנים.

אם הוא היה נשאר בברצלונה, אולי היום רונאלדו היה נחשב לגדול יותר מפלה. אבל בגלל סוכנים אינטרסנטיים הוא עזב לליגה האיטלקית, נפצע שם, ומאז נדד מקבוצה לקבוצה, במקום להישאר במקום שהיה תפור על פי מידותיו.

חלוץ: רומאריו. רומאריו הוביל את בארסה לשנה היפה ביותר מבחינת כדורגל עד לעונה הנוכחית. הוא כבש שלושער ב-0:5 מול ריאל מדריד, כולל שער ראשון בלתי נשכח עם סטירה לכדור בצד החיצון של רגל ימין. הוא עשה כל מה שאפשר להעלות על הדעת, וגם זכה באותה שנה, 1994, בגביע עולמי עם ברזיל לאחר 24 שנות בצורת ובתואר שחקן השנה בעולם.

אלא שרומאריו נתן לאופי ולגעגועים למולדת להכשיל אותו ועזב את הקבוצה לאחר שנה וחצי. כנראה שאם הוא היה נשאר שם, היה מתנהל היום ויכוח ער בשאלה "מי הוא החלוץ מס' 2 בכל הזמנים".

גוארדיולה במסיבת עיתונאים (צילום: רויטרס)
אני לא מאמין, אני רק על הספסל. גווארדיולה | צילום: רויטרס
קשר: פפ גווארדיולה. המאמן הנוכחי של בארסה היה הקפטן של הדרים טים של שנות ה-90 והאיש שהחזיק את מרכז השדה של הקטאלונים בצורה ששילבה טכניקה גבוהה וקשיחות בלתי מתפשרת. הוא גדל במחלקת הנוער של המועדון, מה שמסביר למה כל כך קל לו להטמיע את הפילוסופיה שלו אצל השחקנים.

כשחקן, הוא עלה לבוגרים ב-1990. הוא זכה בשש אליפויות, 2 גביעים, גביע אירופה לאלופות וגביע אירופה למחזיקות. עם נבחרת ספרד זכה במדליית זהב אולימפית.

שוער: אנטוני ראמאייטס. ראמאייטס ששיחק 15 שנים בבארסה, הוא השוער המעוטר ביותר של המועדון. הקטאלוני ששיחק בבארסה בשנות ה-50 וה-60 זכה ב-6 אליפויות, 5 גביעים, וגביע ערי הירידים (אופ"א). כמו כן, הוא כיכב 12 שנים בנבחרת ספרד בימים של פרנקו, הישג נדיר לקטאלוני.

בלם: מיגל אנחל נדאל. הדוד של אחד הטניסאים הגדולים בכל הזמנים (רפא נדאל, אם הייתם בתרדמת בשנים האחרונות) הוא גם סמל אמיתי של ברצלונה. נדאל היה אבן יסוד בחוליית ההגנה של הדרים טים, וסיפק לברצלונה את כל מה שכל כך חסר לה כמועדון: רוע (חיובי כמובן) על המגרש, קשיחות ו-ווינריות.

ליאו מסי במדי ברצלונה (צילום: getty images)
תגדל, ילד, תגדל. מסי | צילום: getty images

נדאל היה שם בחמש אליפויות, בגביע האלופות ובשני גביעי המלך. כפרס על העדינות שלו הוא זכה לכינוי "החיה של ברצלונה" ב-1999 הוא חזר לאהבת נעוריו, מאיורקה (אם אתם חדים מאוד נזכרתם עכשיו שלרפאל נדאל קוראים "הנער ממאיורקה") וזכה איתה בגביע נוסף לרשימת התארים המכובדת שלו. לסיכום, אין מה לעשות, ברצלונה לא התפרסמה בזכות שחקני ההגנה שלה, ומיגל אנחל נדאל הוא אחד המשובחים שבהם.

תבוא מחר: מסי, אינייסטה. הפשפש והמהנדס אולי יובילו את בארסה לאליפות אירופה, ואם יישארו במדים הסגולים, יש מצב שהם יעשו זאת יותר מפעם אחת. לאור העובדה שבארסה היתה עד היום בסך הכל פעמיים אלופת אירופה, כנראה שהם ישנו את המאזן האסטרטגי שלה מול ריאל. עד שזה יקרה, הם יישבו ביציע.