כשראול עלה למשחק מול ספורטינג גיחון הוא ידע ששער אחד יתווסף למאות שלפניו ויסתכם לעובדה אחת. כשהוא רק בן 31, ראול הוא באמת מספר 1, לפני אגדות כמו די סטפנו, הוגו סאנצ'ז ופרנץ פושקאש. בדקה ה-15, סרחיו ראמוס שלח כדור לאמצע ומשם חצי רגל שמאל נתנה את האות לחגיגות. בהחלט אחד שיזכרו.
כשקריירה ארוכה מתנקזת לרגע אחד של תהילה כל הדברים מקבלים פרספקטיבה מסוימת, טובה או רעה. לאורך כל 309 שעריו לראול היו רגעים שכאלה. אם זאת זהות קבוצת נעוריו לצד כיבוש לבבם של יושבי הברנבאו.
אם זה הסיפסול בתקופת הגלקטיקוס לצד שני שערים שלו ושל זידאן שהביאו עוד תואר אירופאי לבירת ספרד. או אם זה מעמדו בתור קפטן נבחרת ספרד, שלקחה את היורו דווקא ללא עזרתו, ראול הוא כמו סיפור מתוסרט הייטב.
הצד הלא נכון של מדריד
תארו לכם שהסמל הכי גדול של קבוצה מסוימת שיחק בגיל הנוער דווקא ביריבה העירונית, או במושגים ארציים ופרובינציאלים: מה היה קורה אם אבי נמני היה גדל בהפועל ת"א?
בגיל 13 הגיע ראול למועדון הצנוע יותר במדריד, אתלטיקו מדריד. בעיות כלכליות של המועדון שלחו את הכישרון ללבנים. השם המלא של ראול נראה מבטיח: ראול גארסיה בלאנקו (ראול הלבן). דבר שעדיין לא השכיח מהאוהדים של הבלאנקוס את זהות קבוצת הבית של השחקן.
שנתיים שיחק ראול בנוער של ריאל עד שעלה למשחק בוגרים בגיל 17 וכבר שבר שיא בהיותו השחקן הצעיר ביותר ששיחק בבוגרים. את הגול הראשון שלו כבש מס' 7, איך לא, בדרבי מול אתלטיקו והוציא לדרך, בצורה מושלמת שנים של אהבה וחיבור לקהל עם אליפות ראשונה בעונת הבכורה, 1994/5.
אוהדי ריאל התנסו כבר בעניין הזה והסכימו לתת הזדמנות גם הפעם אחרי הניסוי המוצלח עם הוגו סאנצ'ז המקסיקני. הסכם לא כתוב של גולים תמורת התעלמות מחטא העבר הנורא: לבישת המדים הלבנים אדומים מהצד הנחות של העיר.
כבר אז הוא קיבל את הכינוי שלו: "שר הטבעות" על שם החגיגה שלו בה הוא מנשק את טבעת הנישואין שעל אצבעו. הנשיקה נשלחת כמובן לאשתו, ממאן סאנז ולילדיו. שלושה מהם נקראים על שם שחקני כדורגל גדולים: הוגו על שם גיבור הילדות הוגו סאנצ'ז שכבר הוזכר פה, חורחה כמחווה לשחקן נבחרת ארגנטינה, חורחה ואלדנו, שגם אימן אותו בנוער בריאל. ומתיאו שנקרא על שם מאמנו של איתי שכטר ואהוב איגוד השופטים הישראלי, לותר מתיאוס.
המנהיג של הגלקטיקוס
הרבה מיליונרים בעידן הכסף הגדול בכדורגל ניסו להרכיב קבוצה עמוסת כוכבים בניסיון לקחת תארים. דבר שנראה הגיוני, אבל אתם יכולים לשאול את רומן אברמוביץ' וצ'לסי כמה זה קשה. משנת 2001 עד שנת 2004 הנחית נשיא ריאל, פלורנטינו פרז, בקבוצה 5 שחקנים עם אגו ומעמד: לואיס פיגו מברצלונה, זינאדין זידאן מיובנטוס, רונאלדו מאינטר, דיוויד בקהאם ממנצ'סטר ומייקל אואן מליברפול. חמשת הענקים האלה נוספו לרוברטו קרלוס ואיקר קסיאס, וכמובן ראול. סטיב מקמנמן תיאר זאת בסיפרו אז: "דיסניפיקציה של ריאל מדריד".
מעמדו של ראול ירד משמעותית ומקומו בהרכב לא היה בטוח כלל לאורך כל התקופה. הצ'מפיונס ליג ב-99/00 בו ניצחה ריאל 0:3 את ולנסיה בגמר, היה תחילתו של עידן דיסני. עונה לאחר מכן ריאל גם לקחה אליפות בהליכה ובעונה 01/02 ראול עם שער בדקה ה-8 וזידאן עם הגול ההוא מן האוויר הביאו את התואר ה-3 לראול וה-9 לריאל, שניצחה 1:2 את לברקוזן בגמר ליגת האלופות.
אלא שעם השנים הגלקטיקוס נחלשו, וברצלונה של רונאלדיניו, מסי ואטו השתלטה על הליגה ועל אירופה. בסוף פברואר 2006 התפטר פלורנטינו פרז (כנראה הנשיא הבא של ריאל) והתפוררות עידן הדיסני החלה. אחרי שפיגו עזב לאינטר, בקהאם לארה"ב, רונאלדו למילאן וזידאן פרש ניתן היה לסגור את התקופה. ומי נשאר בקבוצה, הבייביסטאר.
סטאר בריאל, כישלון בנבחרת
ההישגים של ראול לא נעלמו משלל מאמני נבחרת ספרד לאורך השנים. ליורו 96 שהתקיים באנגליה חבייר קלמנטה חשב שהוא צעיר מדי והנבחרת שלו ראתה את חצי הגמר מהבית לאחר הפסד בפנדלים למארחת אנגליה. כבר אחרי הכישלון באוקטובר 96 קיבל ראול את הזימון לנבחרת למשחק בכורה מול צ'כיה שהגיעה לגמר בטורניר ההוא.
במונדיאל בצרפת בשנת 98 ספרד נכשלה בגדול ולא עברה אפילו את שלב הבתים. ביורו 2000, החמצת פנדל שלו בדקה ה-90 במצב של 1:2 לצרפת מנעה מהאדומים צהובים אפשרות להארכה ושלחה אותם הביתה, שוב, בשלב רבע הגמר. צרפת המשיכה עד לתואר. שלב רבע הגמר היה גם השיא בגביע העולם של 2002 שם הם הפסידו בפנדלים לדרום קוריאה הביתית במשחק עם שיפוט שערורייתי.
בפורטוגל ב-2004 הכישלון כבר היה צורם מידי ספרד שניצחה רק את רוסיה בשלב הבתים ועשתה תיקו מאכזב מול יוון ששלח אותה הביתה. הצ'אנס האחרון הגיע במונדיאל 2006 והספרדים נראו טוב מאוד עד שראול וזידאן נפגשו שוב בשמינית הגמר. הצרפתי נתן את אחד ממשחקיו הטובים ושלח עוד פעם את הספרדים הביתה מוקדם מאוד לבדק בית עם הפסד 3:1.
ב-2008 לואיס ארגונייס שם לזה סוף. המאמן המזוהה בעיקר עם אתלטיקו מדריד החליט לא לזמן לטורניר היורו את ראול. על אף שהשתתף לאורך כל קמפיין העליה והבקיע לא פחות מ-23 שערים במסגרת הקבוצתית לא קיבל ראול את כרטיס הטיסה לאוסטריה ופולין גם אחרי שהציע לשבת על הספסל!, הצעה דיפלומטית שארגונייס לא קיבל מחשש לבעיות פוליטיות בין המחליפים.
מס' 7 ראה את חברו, איקר קסיאס, מרים גביע ראשון לספרד מאז 1964. "שמחתי על הניצחון, אך תסכול היה הדבר הראשון שהרגשתי" אמר ראול אחרי הזכיה. הסאגה עדיין לא הסתיימה ולאחרונה התבטא ראול שאמר "ספרד קודם, אחרי זה ריאל" ואף זומן למשחק ידידות מול ארגנטינה לגביו אמר "אני לא רוצה זימון שטחי למשחק גאלה".
309 שערים והרגל עוד נטויה
החיפוש התמידי הזה אחר גיבור ללא רבב הוא כנראה דבר אבוד מראש. נדמה שלצד: 3 תארי צ'מפיונס ליג, 6 אליפויות, מנהיגות בלתי מתפשרת, נאמנות ועוד אין ספור תארים אישיים בכל התחומים אפשר לספור: כישלונות גדולים בתחום הנבחרות, דעות לאומניות בעייתיות ושמועות על עצירת כל מהלך של הבאת חלוץ בעל שם לריאל.
נוסיף לזה את העובדה שהוא לעולם לא זכה בשחקן השנה של פיפ"א (דבר שיוחס בעיקר לאי ההצלחה בנבחרת) ונקבל אדם עם סיפור ענק שעדיין נכתב. ראול הוא כיום השחקן הכי הגדול במועדון הכי גדול בכדורגל. אז מה אם הוא עדיין לא הבקיע גול מחוץ לרחבה?
