סיבה ותוצאה: העומס משפיע לרעה על הכוכבים

המשחק בין פורטוגל וצרפת, שהסתיים בניצחון בפנדלים של סגנית אלופת העולם, אכזב רבים. מיליוני צופים סביב העולם התכנסו סביב המסכים כדי לראות קונצרט - משחק בין שתי נבחרות עמוסות בכישרון, עמוקות ברמת הסגל, שדו קרב ביניהן אמור לייצר ניצוצות. בפועל, התוצאה הייתה די מבאסת - ראינו 0:0 ב-120 דקות, ואפילו בפנדלים לא קיבלנו איזה דרמה מדהימה. צרפת בעטה חמישה פנדלים מוצלחים, פורטוגל החטיאה אחד - והראשונה עלתה לחצי הגמר. בכך התחיל ונגמר האירוע הזה, שהיה אמור להיות רגע שיא. על משקל המערכון המפורסם, רצינו כדורגל וקיבלנו "לה מרמור".

וכיאה וכנאות, כולם ממהרים להאשים - את דשאן, את מרטינז, את השחקנים שלא התעלו לגודל השעה, בוודאי את שני השואומנים הגדולים - קיליאן אמבפה וכריסטיאנו רונאלדו, שעד כה הציגו טורניר די חלש. רונאלדו סיים את הטורניר הזה בלי אף שער לזכותו (בישול אחד), אמבפה כבש שער אחד בפנדל. זו כל התוצרת שקיבלנו, משני שחקנים שרבים ציפו מהם להרבה יותר. ואכן, אשמה יש לכולם - אבל ייתכן שהטורניר הזה, באופן כללי, נועד לספק תמרור אזהרה לכל חובבי הכדורגל.

כי השחקנים האלה, שאנחנו מצפים מהם לגדולות ונצורות, הגיעו ליורו מותשים. הכוכבים של אנגליה, צרפת ופורטוגל הגיעו לעונה הזאת אחרי ששיחקו עשרות משחקי כדורגל, בלו"ז צפוף כמעט בלי מנוחה, בכמות הולכת וגדלה של מפעלים (ראויים יותר ופחות), לא יורדים מהמגרש ותחת לחץ בלתי פוסק. פיל פודן, לדוגמא, שיחק העונה 53 משחקים רק במדי מנצ`סטר סיטי. ביחד עם המשחקים בנבחרת אנגליה (מוקדמות יורו, ידידות וביורו עצמו) היו לו 66 משחקים בכל המסגרות, ברובם הוא לא ירד מהמגרש. האם באמת קשה להאמין שבסופו של דבר, גם שחקן כמוהו יגלה ירידה ביכולת תחת עומס כזה?