הסמל למצב העגום של ארסנל, וולקוט (gettyimages) (צילום: ספורט 5)
הסמל למצב העגום של ארסנל, וולקוט (gettyimages) | צילום: ספורט 5

להלן סיכום היסטוריית הרכש והתארים של ארסן ונגר בארסנל מאז הדאבל הראשון שלו, בעונה המלאה הראשונה שלו בלונדון, בין 1997 ל-2006 הוציאו בלונדון 231 מליון פאונד על שחקנים חדשים, 137 מליון נכנסו ממכירות. סה"כ הוצאה של 94 מיליון. שורה תחתונה: 11 תארים (מהם שלוש אליפויות) ב-9 עונות, ועוד 8 גמרים (מהם גמר אלופות אחד) או סגנויות. על הצלילה הדרסטית של התותחנים בכל הקשור בתארים אפשר לראות לפי הפירוט הכללי בין 2007 ל-2012: כאשר ראשי המועדון השקיעו 163 מיליון פאונד על רכש, והכניסו לקופה 206 מיליון על מכירות כוכבים. סה"כ רווח: 43 מיליון. התוצאה: 0 תארים ב-6 עונות, 2 גמרים בלבד (שניהם בגביע הליגה).

ככה נראה מועדון שפושט את הרגל, ועכשיו זה הזמן להכריז: גבירותיי ורבותיי, כל עוד הכדורגל העולמי מתנהל כמו שהוא מתנהל – כלומר: מחירים מטורפים על שחקנים ומשכורות משוגעות שרק קבוצה הולכת ומצטמצמת של מועדוני על (בזבזני על) יכולה לעמוד בה (ושמדי פעם זוכה לחברה חדשה באדיבות איזה שייח או אוליגרך), זה בדיוק מה שנהיה מארסנל, רק שבמקרה שלה כונס הנכסים היא ההנהלה, והנושים הם המתחרות הישירות שלה.

נכון, לפי כל אמות מידה אחרות שאנחנו מכירים, שסובבות את הסטטוס של "פשיטת רגל", ארסנל דווקא נמצאת בצד הירוק והמאוד חיובי של הסקאלה. כבר שנים שהיא מוכרת יותר משהיא קונה, המעבר לאצטדיון החדש הקפיץ את ההכנסות לרמות של המועדונים הגדולים ביותר, וזה לפני שהזכרנו את פרוייקט הדירות בהייבורי, שעזר מאוד לכלכל את המועדון הזה בשנים האחרונות.

אם ארסנל הייתה חברה כלכלית, היא הייתה סיפור הצלחה. היא שורדת בשוק מטורף, שטה לה בים עמוס כרישים חסרי מצפון, ומצליחה שלא להיסחף או להיטרף. ואפילו בעניין הפעוט הזה של "תחרותיות" היא נשארת רלוונטית לאורך מרבית הזמן.

אין סיבה לשמוח, אוהדי ארסנל (gettyimages) (צילום: ספורט 5)
אין סיבה לשמוח, אוהדי ארסנל (gettyimages) | צילום: ספורט 5

אבל הבעיה שלה היא שהעניין הפעוט הזה של "תחרותיות" הוא בדיוק מה שמעניין את הלקוחות שלה, כל אותם מיליונים ברחבי העולם שקונים את המוצרים שלה. כל אותם עשרות אלפי המשוגעים שמשום מה באים אליהם למשרדים בכל שבת או ראשון כדי להפגין בחולצות אדומות, לשיר שירים, לשתות בירה, לאכול נקניקיות ולקפוץ לשמיים בכל פעם שאחד מהעובדים של ארסנל מצליח להעביר את החפץ העגול הזה מעבר לקו הלבן ההוא, בין שתי הקורות ומתחת למשקוף הלבנים שתקועים שם על הדשא, שמשום מה לא משמש פארק, הרי הוא באמצע שכונת מגורים.

מוזר הסיפור הזה של כדורגל, הא?

ובכדורגל, תהליך פשיטת הרגל של ארסנל נמרח כבר על פני כמה שנים. אבל הסיבה דווקא עכשיו לקום ולומר שארסנל פושטת רגל איננה כאמור ספרי החשבונות, וגם לא המכירה הקרבה ובאה של רובין ואן פרסי – אלא דווקא השמועות על עזיבתו הצפויה של תיאו וולקוט.

עם הפרידה מוואן פרסי אוהדי ארסנל השלימו. הם ראו אותה מגיעה כבר מלפני שנה. כי זו היא ארסנל כבר זמן רב: הכוכבים המוכשרים שהיא קנתה בסכומים הגיוניים נמכרים לכל המרבה במחיר עוד לפני שהספיקו לעזור לה לזכות באיזשהו תואר.

ואן פרסי. עוד אחד שלא רוצה לראות אותם יותר (gettyimages) (öéìåí: ספורט 5)
ואן פרסי. עוד אחד שלא רוצה לראות אותם יותר (gettyimages) | öéìåí: ספורט 5

אבל וולקוט? הוא בדיוק מסוג השחקנים שאמורים להישאר בארסנל. הוא נקנה בגיל צעיר אמנם, אבל בסכום מאוד גבוה. הוא עוד לא נתן את העונה האחת הגדולה שלו, זו שאחריה הכוכבים בדרך כלל נמכרים מארסנל. הוא בכלל עוד לא כוכב. מה גם שהוא עדיין צעיר (רק בן 23) ועדיין לומד ומשתפר. לכאורה, יש לו את כל הסיבות להישאר בארסנל, המקום הזה שמטפח כדורגלנים ולפחות הופך אותם למוצר מלוטש לפני שהם נמכרים לקבוצות שאפתניות יותר.

אבל אם גם את הכוכבים דוגמת ואן פרסי ארסנל מאבדת, וגם משחקנים צעירים ומוכשרים שעדיין מתפתחים, כמו וולקוט, היא כבר עושה סימנים של פרידה, אז מה נשאר למועדון הזה?

אולי לסגור את הקבוצה הבוגרת יהיה רעיון טוב. הקבוצות הקודמות של המועדון ביססו את המותג והעשירו את הקופה – ועכשיו יש יופי של בסיס לעסק. אפשר יהיה להתרכז בנדל"ן ובהשקעות שונות, כמו שהם אוהבים שם, ולנוח בסופי השבוע. ארסנל 4.0 יקראו לחברה החדשה, שהחלק הכי טוב בה יהיה זה שכל הפסיכים חסרי החיים האלה שאכפת להם ממה שקורה על הדשא יעזבו אותה בשקט ויתנו לה להתנהל כמו שחברה אמורה להתנהל. רווח והפסד, לא ניצחון והפסד, יקבעו את השורה התחתונה. זה, לפחות, לא ידרוש הסתגלות קשה מדי ממי שמנהל שם את העניינים.