מנצ'סטר יונייטד פתחה את עונת 2011/12 בסערה, חזקה אפילו יותר מזאת שכל ניו יורק התכוננה לה, ולבסוף לא הגיעה אפילו לטיימס סקוור.
נצחונות רבי שערים, כושר שיא, שחקנים חדשים, ומנג'ר אחד שפשוט מסרב להיגמר. ברגעים אלו ממש קשה לראות מי יכולה לקחת מהשדים האדומים את תואר האליפות במאי.
נכון, זה עוד מוקדם, הנבואה ניתנה בעיקר לשוטים, או יותר נכון לשותים ומומנטום בכדורגל זה משחק אחד לפה או לשם. ובכל זאת, את הרוח שמנשבת באולד טראפורד, לא יכולים לעצור גם ההזויים שרודפים אחרי סופות בנשיונאל ג'אוגראפיק.
אם היינו עוצרים באותה נקודה בשנה שעברה, ומעלים לאוויר את השמות- כריס סמאלינג, דני וולבק, טום קלברלי ופיל ג'ונס, גם אוהדי הפרמייר ליג הגדולים ביותר היו מתקשים לזהות במי מדובר. שלא לדבר על חאבייר הרננדז שהגיע ממקסיקו. סמולינג, שהתחיל את הקריירה הספורטיבית שלו בכלל בתור ג'ודאי, עשה הסבה לכדורגל בגיל העשרה. בישראל הוא היה חי עכשיו על 5000 שקל וגר בקרוואן בוינגייט. אם היה לו מזל כמובן.
טום קלברלי גדל במחלקת הנוער של היונייטד, אך כמו רבים לפניו, התקשה להאמין שיבוא יום והוא ילבש את החולצה האדומה בבוגרים. פיל ג'ונס בכלל גדל באקדמיה של בלקבורן, ולהיות השחקן שפרגוסון ירצה לקחת לקבוצה שלו, זה מזל כמעט כמו להצליח לשלוף פיל קטן במכונות המעצבנות האלה של הבובות.
דני וולבק, עוד תוצר מחלקת הנוער של היונייטד, לבטח שלח קורות חיים לעוד כמה חברות השמה. כשבחוד הקבוצה ווין רוני, חאבייר הרננדז, דימיטאר ברבטוב ומייקל אואן, העתיד לא נראה מעודד בכלל.
המזל של כל הארבעה הנ"ל, שהם נפלו על המנג'ר הגדול בהסטוריה של הכדורגל, סר אלכס פרגוסון. בנבחרת ישראל מדברים על הצערה כבר עשר שנים, בדיוק בגלל זה אנחנו תמיד תלויים ביוסי בניון בן ה-31. בארסנל באמת מצעירים את הקבוצה, אך התוצאות וההישגים נעלמו על הדרך.
יש רק מנג'ר אחד שיודע איך עושים זאת נכון. בניגוד לארסן ונגר, שזורק עשרה צעירים על המגרש מבלי שיהיה מישהו שיעביר להם חפיפה, פרגוסון נותן להם להבין קודם מי נגד מי. בראיון לאתר הרשמי של מנצ'סטר, סיפר סמולינג כי העצה הכי טובה שקיבל הייתה מריאן גיגס: "הוא אמר לי, שתמיד תהיה לי תמונה בראש של מה שאני רוצה שיקרה תכף, עוד בטרם שקיבלתי את הכדור". כשיש מי שמסביר לך את הדברים כמו שצריך, זה גם נראה ככה.
פרגוסון כבר חונך דור רביעי בתקופה שלו ביונייטד. במונחי חיים של סלולארי זה אפילו יותר מסמארט פון. הוא התחיל עם אינס וקנצ'סלקיס, המשיך עם דור הזהב שעלה מהנוער, עבר לקבוצה הגדולה של כריסטיאנו רונאלדו וקרלוס טבז, ועכשיו חונך את הצאצאים החדשים.
נכון, מוריניו הצליח בהרבה קבוצות שונות וגווארדיולה מדריך את הקבוצה הטובה בהסטוריה, אך הראשון הוא נטול כל כבוד וספורטיביות, והשני עוד צעיר מדי. ההשוואות מגוחכות. היו קבוצות גדולות בעבר, כמו מילאן של שלישיית ההולנדים, וריאל מדריד שלקחה חמש פעמים ברצף את ליגת האלופות, אז גביע אירופה לאלופות.
אבל כל זה לא משנה. לא הכול נמדד בתארים, וסביר להניח שגם אם השנה יפגשו היונייטד ובארסה בגמר, סר אלכס שוב יפסיד. אבל מי יזכור את זה. בעוד כמה שנים הוא יפרוש, "ברגע שהבריאות לא תהיה שם בשבילי", לטענתו. אין באמת מישהו שיכול לרשת אותו, ואין ולא היה עוד אחד כמוהו.
לא חייבים בכלל לאהוד את היונייטד. רק לראות את המנג'ר הגדול הזה בפעולה, לקוות שהיום בו הוא יפרוש יהיה רחוק ככל האפשר, ללמוד ממנו, ולהעריך אותו, אפילו אם האהבה הכי גדולה שלו, מירוצי סוסים, לא בהכרח מדברת אלינו.
