ע' ואני חברים טובים מזה שנים רבות. ע' אוהד ארסנל מושבע, שלמד לומר "טוני אדאמס" לפני שאמר "אבא", בעוד אני אוהד ליברפול וסטיבי "אין עוד מלבדו" ג'י מושבע בערך מאז הגיל בו שיחקתי במשחק המחשב המצ'וקמק ההוא עם רוזנטל ומקמנאמאן לפני משהו כמו 16 שנים.

ע: "תשמע, יש בעיה קטנה. יש באותה שעה בערך את ארסנל – סיטי באמירויות ואת ליברפול – פולהאם בפולהאם"
שירן: "למה בעיה? רואים את ליברפול"

אצטדיון האמירויות (צילום: Jamie McDonald, GettyImages IL)
אצטדיון האמירויות, זווית ראייה של פליסטיישן | צילום: Jamie McDonald, GettyImages IL

השיחה הנ"ל התנהלה כשבוע בערך לפני נסיעה משותפת ללונדון לרגל יומולדת של חבר, והוסכם בה כי נלך למגרש המחריד של פולהאם - אלא אם כן ישיג לנו ע' כרטיסים חינם ליציע הכבוד באמירויות. עסקה משתלמת לכל הדעות, כאשר הסיכויים לראות את משוש חיי הינם 95% לערך אל מול 5% עלובים שבקבלת כרטיסים חינם לבוקס.

"יש כרטיסים לבוקס, תתארגן על חליפה" אמר לי ע' יומיים אחר כך, ובאותו הרגע גרם לי לקלל את הרגע בו זלזלתי בקשריו, ולברך על כך שאלו צרותי.
"לך קיבינימט" עניתי לו ותמצתי את תחושתי באותו הרגע.

שבוע אחר כך מצאנו את עצמנו לבושים במיטב מחלצותינו, צועדים אל עבר יצירת הפאר שנבנתה ע"י בני דודינו מן האמירויות (ציפוי רחובות הנסיכות בזהב נאלץ להתעכב בשבועיים) ומפלסים דרכנו אל עבר כניסת המקובלים. האווירה בחוץ הייתה נינוחה ונחמדה כאשר מידי פעם גם הוזעקו לשמים מספר צעקות מהולות באלכוהול.

"הוא קרא לי אדוני", אמרתי לע' עם חיוך מפגר, בעוד שנינו עוברים בכניסה המאובטחת היטב ומטפסים מעלה על פי כיוון השלטים. לאחר שוטטות ארוכה יחסית במסדרונות וצליחת 4 עמדות ביטחון, הגענו אל חדרנו ופתחנו את הדלת, מתרגשים כמו שתי ילדות קטנות.

בחדר עמדה לה בחורה נאה, עם עיני עגל, שיערות על הידיים, שיניים עקומות ואנגלית שבורה.
"חלו" ?

 "הלו טו יו טו" ענינו בקול, "קאן יו פליז ברינג אס א-בוטל אוף וואטר? ווי אר וורי ט'ירסטי"
מהגרת עם שיערות על ידיים: "בכעכיו ירקעד עבמב עאק עקהעק. 4 פאונד פליז".

מהר מאד הבנו כי מסיבה מסוימת הבקבוקים עולים כסף, ובאקט של נובורישיות רגעית קנינו לעצמנו בקבוק מים מחורבן ב-20 ומשהו שקל. הכרטיסים הרי חינם. קטן עלינו.

ואז יצאנו החוצה. האמת? מדהים. שמעתי הרבה דברים טובים על האצטדיון וכולם מוצדקים לגמרי - גג מעוגל, כיסאות מרופדים, סדרן בכל חור, דשא במצב מושלם וזווית צפייה בדיוק כמו בפלייסטיישן - איזה כיף.

סטיבן ג'רארד חוגג (צילום: רויטרס)
מצטער שאכזבתי אותך, סטיבי | צילום: רויטרס

ישבנו לבד בערך חצי שעה עד שהגיעו שאר שועי עולם ואנחנו גילינו ששוב עקצו אותנו: בעוד ע' ואני השקענו שעות בהתאמת צבע הנעלים לסוג הג'ל, מצאנו כי שאר יושבי המקום לבושים בג'ינס וטי שירט (הפאנאטים ביניהם גם דאגו להתעטף בצעיף אותו קנו בחנות המזכרות).

וכך, בעודנו עושים מינגלינג חסר משמעות, הם עלו. ססק, ת'יאו, עמנואל, אנדריי ושאר חבורת הבלרינות האפרו-אפריקאיות של ונגר מצד אחד, ורוביניו ושאר חבורת המפוטמים של אבו דאבי מן הצד השני (19 מליון פאונד על נייג'ל דה יונג?! מה עבר לכם בראש?!). האווירה באצטדיון הייתה לקוחה מפרק של "משפחת בריידי". מעניין איך זה שמחזות של אבות וילדים, וגברים עם בנות זוגם גורמים לך לחשוב ולנסות לשכוח את חוסר הסדר והגועל שרץ אצלנו בפחי האשפה המכונים "אצטדיונים". ואז הקריין התחיל לדבר. הוא צועק "ססק" והקהל עונה "פבראגס!!", הוא דופק נאד והיציע המערבי רץ שמאלה. גורם לך לחשוב ולנסות לשכוח את דידי הררי.

המשחק התחיל. ולמען האמת, התאכזבתי.
ההרגשה לא נבעה מהשחקנים ששטפו את המגרש ונתנו הצגה יוצאת מן הכלל (2-0 לארסנל בסיום), אלא דווקא מהצפייה בעשירי לונדון יושבים לידנו ומידי פעם מוחאים כפאים ופולטים "יש!" בגול. איפה השירה המפורסמת? איפה הצעקות? איפה תשוקת האוהדים האנגלים עליה שמענו בבית? היא כנראה הייתה שם - רק כמה קומות מתחת, ביציע האמיתי.

צעקות העידוד היחידות ששמענו מהאזור שלנו היו של ישראלים אחרים, ברי מזל כמותנו שהגיעו לאותו המעמד בדרך זו או אחרת, ושל איזה פקיסטני שעפ"י האנאליזה שלנו סתם ניסה להרשים את שאר האנגלים.

המשחק הסתיים וכולם הלכו הביתה בשקט. בסה"כ, חוויה טובה. את המשחק הבא אני אעדיף לראות מהיציע עם האוהדים האמיתיים.

למחרת שמענו שבמשחק המקביל שיחק יוסי את 15 הדקות הכי טובות בקריירה שלו ונתן גול ניצחון בדקה ה-90. זה כנראה העונש שלי על כך שהימרתי על אהבתי. סטיבי, אני מצטער שאכזבתי אותך. במשחק הבא שיזדמן לי לא תצעדו לבד.