אוהדי ארסנל בטוחים: ונגר חייב ללכת הביתה

החודש הראשון בממלכה כבר הסתיים ואפשר לספר שסוף סוף אני מוצא את דרכי פה. השבוע התחיל על רגל שמאל מבחינתי, מאחר שחברתי ואני חטפנו שפעת קלה. לא קל לשבת בבית ולחפש עבודה, עוד יותר גרוע זה להיות חולים תוך כדי. כמו שכבר הזכרתי בעבר, צריך טונות של סבלנות ואופטימיות על מנת לצלוח את שלב ההסתגלות הראשוני במדינה חדשה. ואכן, ככל שהשבוע נמשך התחילו לקרות דברים חיוביים וקיבלתי משרה שאני מתחיל השבוע. לקחו לי שבועות ספורים בסך הכל. האמת, חשבתי שזה יהיה יותר קשה ואני שמח שהמזל היה לטובתי. כעת נותר רק לחברתי למצוא עבודה ונוכל להגיד שהמעבר מישראל לבריסטול הושלם.

מצב הרוח השתפר כמובן בעקבות החדשות הטובות בגזרת התעסוקה. בסוף השבוע חגגנו לחברה שלי יום-הולדת יחד עם שתיים מאחיותיה ואמא שלה, שהגיעה מישראל לביקור. היה סבב ברים בלתי פוסק והמון אלכוהול כמיטב המסורת, אז נראה לי שכל מילה מיותרת. ועם משפחה שבאה לבקר... זה בהחלט סוף השבוע הטוב ביותר שהיה לי באנגליה עד עכשיו. בינתיים, פברואר מתקרב לסופו ואיתו עונת הכדורגל מתקדמת לרגעי השיא שלה.
 
ניתן להגיד שמאבק האליפות באנגליה כמעט נסגר, למרות שכאן אף פעם אי אפשר לדעת מה יקרה. עדיין ישנו הגביע, קרבות נגד הירידה, מלחמה על כרטיסים לאירופה לעונה הבאה וכמובן ליגת האלופות והליגה האירופית, שכמעט תמיד מספקות את הסחורה. בשבוע שעבר כתבתי על יונייטד, רוגבי ומה שביניהם, ועל התקוות שלי מהקבוצות האנגליות שיגיעו גבוה ככל שניתן במפעלים היבשתיים. כמו רבים מכם, במשחק הנהדר בין באיירן מינכן לארסנל. ציפיתי למשחק פתוח עם הזדמנויות לשני הצדדים, אך לצערי רק קבוצה אחת הגיעה למשחק וקשה להאמין שהתותחנים יצליחו לצאת מהבור העמוק שכרו לעצמם.