קלאודיו ראניירי הוא לא רק מנג'ר העונה בכדורגל העולמי, הוא גם איש השנה 2016. נדמה לי שכמה עמוק שלא תנברו ותחפשו, לא תגלו מישהו אחר שהותיר את רישומו על העולם תוך כדי שהוא הופך קערה על פיה, משנה תדמיות, מנפץ מיתוסים ומוסכמות, ומחייב חישוב מסלול מחדש תוך כדי כתיבת אגדה שהיתה באמת. אפילו דונאלד טראמפ ייאלץ להשאיר השנה את השרביט הזה בידי מנג'ר לסטר סיטי. סעיפי ההצלחה וההפתעה של טראמפ אמנם דומים, אבל את נשיא ארה"ב החדש יש לשפוט על פי קנה המידה הזה בתום כהונת השנה הראשונה. כי לראניירי יש כבר, בתום עונת הבכורה בלסטר, כתר אליפות על הראש.
והמלוכה הזו היא כל כך מסחררת ומעודדת. היא טורפת קלפים ודיעות קדומות. היא מעניקה טוויסט כה דרוש בעלילת כדורגל שהפכה כה נדושה (העושר מביא אושר), מביאה נופך וצבע רומנטיים אל בין דפי הספר, ומפיחה אמונה ותקווה אצל הסינדרלות למיניהן. אם לסטר סיטי יכולה בליגה הכי טובה ואריסטוקרטית בעולם, למה שאנחנו לא? אם קלאודיו ראניירי - האיש שמיליונים ברחבי תבל שמעו רק על כשלונותיו, ומילונים בכל הגלובוס שקלו באם להוסיף את שמו כדוגמה חיה לצד המושג "לוזר" – יכול, אז מדוע שהמאמן המושמץ שלנו לא יתרומם לפתע כעוף החול וייגע בשמיים?
ראניירי הוא איפוא איש השנה, והאיש שחרת את הרישום הגדול ביותר על 2016, כי הוא משך בחוטי אגדה מודרנית ונטע תקווה תוך כדי שהוא הופך את הבלתי אפשרי לאפשרי. אבל זה לא כל הסיפור. ההשפעה המלאה שלו והמשמעותית שלו על המהפך ועל משק כנפי ההיסטוריה, יונקת לא רק ממי שהתנער מתדמית והפך לכאורה עורו, אלא ממי שהוא – וממי שהוא תמיד היה. בכל מקום, בכל מצב, בכל סיטואציה.
כי קלאודיו ראניירי הוא בראש ובראשונה מענטש. בן אדם. איש רעים להתרועע. מאמן שפיו וליבו שווים ואשר החיוך לא מש מפניו. אני יודע שבעולם הכדורגל הציני יושר ואנושיות אינם בדיוק מטבע עובר לסוחר, אבל אני עדיין מסרב להתרשם ממגלומנים, נרקיסיסטים ומרושעים מצליחנים, ומעדיף לחבק ולהצדיע לשקולים, חרוצים וענווים (Humble) גם אם ארון הפרסים שלהם לא מאיים להתפוצץ. כך למשל היה ראניירי עד לפני שנה הנגטיב – למעשה הפוזיטיב – של ז'וזה מוריניו. שניהם אגב היו מאמני אינטר לא מזמן. למוריניו היתה שם קדנציה המעולה שאחריה חידד הפורטוגלי את ההבדל ביניהם תוך שהוא מכנה את ראניירי "הלוזר מצ'לסי", "הזקן הזה בן 70", ועוד כהנה וכהנה ביקורות, שאת כולן הוא עיטר אז בעקיצה ZERO TITULI – איש ללא תארים. ראניירי הגיב ב"מוריניו מאמן טוב, אבל אני שונה. אני אוהב כבוד ואני מעניק כבוד".
ראניירי עבד עבור הכבוד שלו גם עם הראש וגם עם הלב. מעט בריטים יכולים להתחרות בג'נטלמניות שלו. ועכשיו גם ה"זירו טיטולי" (אפס תארים) שייך לעבר הרחוק, והוא לא צריך לתקן את מוריניו (שהרי היו לו שתי זכיות בגביעים עם ולנסיה ופיורנטינה), ולמעשה לא צריך עוד לעשות דבר כדי שכל הציניקנים והנשמות הטובות יבינו שלא באמת צריך להיות מניאק כדי לשנות את פני העולם והמקצוע.
זו אחת הסיבות ששמה של הביוגרפיה של קלאודיו ראניירי בן ה-65 הוא "איש גאה צועד". ותתפלאו, היא יצאה לאור לפני חמש שנים. הרבה לפני לסטר. זה משום שהשלם של ראניירי כבר אז היה הרבה יותר מאשר סכום החלקים שיחסי ציבור נכלוליים ניסו והצליחו לייחס ולנכס לו. אמנם הוא באמת הסתדר הרבה יותר טוב במקומות בהם רף הציפיות לא בעננים. כאשר הוא צריך להרים מלמטה. כאשר המשימות וכוח האדם העומד לרשותו צנועים כמוהו. כאשר ההיסטוריה וההיסטריה (רומא, אינטר, יובה, אתלטיקו, צ'לסי) לא עומדים לו לרועץ. אבל שום דבר לא ישנה את העובדה ששום דבר לא יגרום לו לשנות את נועם הליכותיו. את אצילותו. את חוש ההומור ואהבת האדם שלו.
מבקריו של ראניירי יאמרו שבהחלט קל להתאהב בקלאודיו הבן אדם, אבל קשה יותר לחבק את האידיאולוגיה והמורשת המקצועית שלו. השועלים של לסטר טרפו גם את הקביעה הזו. ראניירי הוא טאקטיקן ממולח אבל הרפתקן התקפי לא קטן, שלא חושש להעז, להמר, לערוך ניסויים, לשנות וגם לשלם מחיר על האומץ. אהבתו לרוטציות ושינויים הביאה לו את הכינוי "טינקרמן" (פחח, תיקונצ'יק). רומן אברמוביץ' פיטר אותו ב-2004 אחרי חצי גמר ליגת אלופות בתואנה שהחלטות קפריזיות של ראניירי הולידו את ההפסד למונאקו. ראניירי הרכין ראש, המשיך הלאה, והשאיר למוריניו שלד של עמודי תווך: פטר צ'ך, פרנק למפארד, קלוד מקאללה, ג'ון טרי, וויליאם גאלאס ואריין רובן.
2016 של אלופת אנגליה האגדית שינתה את כל הכללים. היא החלה למעשה את הספירה מחדש. אחריה כבר ישוגרו לחלל האוויר הכדורגלני תהיות אחרות. למשל, האם מישהו אחר זולת קלאודיו ראניירי היה מצליח לגרום לשועלים להכות בנמרים, לדרוס פילים וקרנפים, לטרוף אריות, לגרש שדים ולטלטל את כל מה שהיכרנו. לפתע הפך "טינקרמן" מכינוי גנאי לכינוי חיבה. ואחרי מה שהוא ולסטר סיטי עשו בשנה היוצאת, אני מציע בכלל לקרוא לו "טינקרבל". אני בטוח שמחלון ביתם בלונדון, מנידים וונדי ופיטר פן ראשם בהסכמה.
