זהו, נגמרו שלוש השנים הקשות של מנצ'סטר יונייטד. המועדון חזר להיות ענק שמתמודד על התארים. "המיוחד" הגיע, או יותר נכון כפי שקוראים לו כיום באולד טראפורד: "המרגיע". ז'וזה מוריניו החזיר לתיאטרון החלומות את ההרתעה.
לאחר שלוש שנים, יונייטד מגיעה לדרבי מול סיטי בהרגשה של ביטחון (ללא קשר לזה שניצחו את סיטי בעונה שעברה). זה לא עוד דרבי, ולא רק בגלל הקרב שכל העולם מחכה לו - פפ מול מוריניו. אלא זה דרבי שהשדים האדומים יעשו הכל כדי להראות שיונייטד חזרה, וחזרה בגדול.
במשחק הבית הראשון מול סאות'המפטון, ביקש מוריניו מהקהל להחזיר את ההרתעה לאצטדיון, וזה נענה לו ולא הפסיק לעודד ולשיר. הכדורגל לא היה מהמלהיבים באותו ערב. בירידה לחדרי ההלבשה בסוף המשחק, סימן מוריניו כמה פעמים לקהל תודה, כמחווה יפה, אבל עדיין לא ממש אמינה בעיני יושבי אולד טראפורד.
אצל מוריניו הכל מתוכנן. כל מהלך אצלו וכל משפט נראים כמתוך תסריט מתוכנן היטב. מרבית השיחות שלו עם שחקנים נעשות דרך התקשורת, הוא אינו ממש מתקשר עם השחקנים או הצוות הרב במתקן האימונים בקרינגטון. קם שלטון יחיד של אדם שמרבית הזמן אינו מתעניין בחלק גדול מהנתינים. ביקור של שבוע במועדון לימד על התהליך הדרמטי שעובר על הצד האדום בעיר מנצ'סטר.
מועדון בתוך מועדון
12 אנשי צוות חדשים הפורטוגלי הביא עימו. חלקם הולכים אחריו לכל מועדון והם החונטה הפרטית שלו, איתם הוא נפגש ומדבר במרבית שעות היום. זו מעין כת פרטית. השחקנים ושאר אנשי הצוות מקבלים מהם את המשימות ואת הלו"ז שהוא הקובע הבלעדי שלו.
השחקנים רואים את מוריניו כל הזמן, אבל כמעט ולא שומעים ממנו כלום. ההערות אליהם הן קצרות וחדות, הוא לא מתעכב בשיחות חולין, הכל דרך הצוות או כמו שבקרינגטון קוראים לזה היום :"מועדון בתוך מועדון". מוריניו נתפס בעיני חלק גדול מעובדי המנהלה כאיש קשה מאוד, חלק מהאנשים אומרים עליו שהוא "Bully" - סוג של בריון שכונתי אבל עם הרבה שכל וברק. הוא הביא עוצמה ליונייטד, אבל הוא לא מפגין אותה ונמנע מעימותים. החדות שלו באה לידי ביטוי במסרים לצוות ומשם לשחקנים.
גם הגירוש של בסטיאן שוויינשטייגר נעשה דרך צד שלישי ולא בצורה ישירה. מוריניו לא מתעסק בדברים לא נעימים. הוא לא מתעניין באקדמיה או בצעירים של המועדון. לדוגמא: אם ניקי באט, מנהל האקדמיה, ממליץ על שחקן הוא פונה לאחד מאנשי הצוות של ז'וזה, שבא לבדוק. לבוס כמעט אף אחד לא ניגש, הוא פשוט לא מתעניין מה קורה עם האחרים. יש לו תדמית של פרנואיד שחושש שכולם נגדו. לי, בימים בהם שהיתי בקרינגטון, דווקא נוצרה התחושה שהוא נרתע ממרבית האנשים כי הם לא מעניינים אותו.
יחד עם זאת, אף אחד לא חולק על השליטה האבסלוטית שלו במשחק. האימונים אינם ארוכים, אך מאוד אינטנסיביים ומדויקים. לכל אחד ברור מה תפקידו: הצוות מתחלק בין השחקנים, יש מעט מאוד משחקים של 11 נגד 11 והמון עבודה בצוותים קטנים לפי זמן קצוב. ההכנה היא כל העת בקבוצות קטנות מול צוות גדול, שמסביר ומעיר ולכל קטע עבודה יש זמן מדויק. אין רגע אחד בניוטרל, אף דקה אינה מבוזבזת.
ומוריניו? הוא נוכח באימונים, מסתכל, רושם, קורא מדי פעם לאיש צוות ומכוון אותם, כולם עובדים כמו חיילים, אבל באווירה רגועה. הוא לא נתפס לכל טעות או מהלך, נותן לשחקנים הרבה חופש אבל הם מבינים מה רוצים מהם. השימוש בצוות כמתווכים עובד, השחקנים מרגישים שיש להם כל הזמן עם מי לדבר ולשאול.
התדרוכים שלו לקבוצה מוכיחים לשחקנים שלו עד כמה הוא מבריק ובעל כריזמה עצומה. חלקם אומרים בכנות שהם נענים לו כי: "הוא יודע על מה הוא מדבר". קל למוריניו איתם, הוא בא אחרי ואן חאל שהשחקנים לא סבלו אף רגע איתו.
מוריניו החדש?
זאת לא קבוצת החלומות של מוריניו והוא לא מהסס לומר את זה לאנשים ביונייטד. הוא היה שמח להיפטר מוויין רוני וחואן מאטה, הוא לא אוהב את האיטיות שלהם ואת היכולת ההגנתית הדלה שלהם.
מוריניו אוהב שחקנים גדולים ופיזיים כמו פול פוגבה, מרוואן פלאייני ואנטוניו ולנסיה (עד עתה השחקן הכי יעיל) ואריק ביילי. מצד שני, הוא בניגוד לעבר לא נכנס לקרב פנים אל פנים מול רוני. כרגע, הוא מנסה לנווט ולשחק עם מה שיש לו ולקוות לטוב. אמנם הסגל שלו חזק ועמוק, אבל מוריניו יודע שאסור לו להיכשל והוא מאוד זהיר בביקורת על שחקנים וגם מול התקשורת. הפיטורים מצ'לסי והעובדה שבריאל מדריד לא מתגעגעים אליו עזרו לו להבין שאולי הוא צריך להתנהל אחרת, אפילו בניגוד לאופיו הקשה והמתנשא.
מוריניו מקפיד להתנצל בתקשורת בפני שחקנים שלא שותפו במשחק או שבכלל לא היו בסגל למרות ש"הם טובים". לשחקנים עצמם הוא לא אומר כלום. אף אחד מהם לא טיפש, הם מודעים לכך שהוא כזה, אבל זה לא מוריד מהעובדה שהם מעריכים אותו. אהבה גדולה בין השחקנים לצוות אין, אבל בניגוד לעבר, גם לאף אחד לא ממש אכפת וגם קיימת הערכה.
זלאטן ועוד 23
המקום של אף שחקן לא בטוח, חוץ מזלאטן איברהימוביץ'. זה נותן לשחקנים מוטיבציה נוספת להשקיע ולהצליח, הם גם מודעים לעובדה שניצב מולם איש קשה וחד בצורה בלתי רגילה. במועדון יודעים שהכדורגל רחוק להיות מושלם אבל האווירה אחרת, הווינריות חוזרת אט אט למקום (יחד עם קצת מזל ממרכוס ראשפורד).
שחקנים כמו איברהימוביץ', פוגבה וביילי משרים אווירה שלא הייתה במועדון בעבר, משהו שלא הוכר בכל תקופת פרגוסון – שכירי חרב קוראים לזה ולא שחקנים שגדלו במועדון כמו אצל פרגי. אבל שכירי חרב מקצוענים שרוצים לנצח, רוצים תארים.
את זלאטן לא ממש מעניין הקהל או נגד מי הוא משחק, הוא בא להיות הכי טוב ולנצח. הניסיון שלו, חוכמת החיים ומעל הכל ה"חברמניות" שלו עוברים לכולם. למרות התדמית השחצנית שלו, הוא אהוב מאוד בחדר ההלבשה, לא רק בגלל ההומור, אלא בגלל הפשטות בה הוא מתנהל. הוא מכבד ונחמד לכולם במתקן האימונים, מהטבחים ועד השחקנים, מקצוען בהתנהלות.
מוריניו נותן לו המון חופש באימון להחליט על העומסים שלו: "הוא מכיר את עצמו יותר טוב מכולם" אמר בוקר אחד לצוות, "תנו לו להחליט". זלאטן לא מנצל את המעמד שלו לרעה. אחד הדברים שמוריניו הכי אוהב אצל איברהימוביץ' היא העובדה שהוא לא כל כך מתרגש מרוני, שאיבד ביום אחד את הדומיננטיות הדי מזויפת שלו.
זו שנת ההרצה לקראת העונה הבאה – שם יהיה השיא
כלפי חוץ מוריניו מבכה את העובדה שיונייטד לא בליגת האלופות, אבל לצוות הוא מודה שהוא שמח על כך מאוד, יש הרבה דברים לבנות ולגבש, ייקח לו שנה לפחות לבנות לו את הקבוצה שהוא רוצה.
יונייטד מצהירה שהיא הולכת לאליפות, אבל היא תסתפק בלסיים בין שלוש הראשונות ולהבטיח את ליגת האלופות (אחרת היא תספוג קנסות כבדים מהספונסרים הראשיים). אז ירצה מוריניו לבנות את קבוצת החלומות שלו, שתזכה בליגת האלופות. לשם הוא מכוון: ש-2017/18 תהיה עונת שיא של תארים.
בינתיים (עד הדרבי) הכל עובד טוב. שלושה ניצחונות, חילופים שעובדים, הקהל מרוצה, כולם שמחים. עם זאת, יש משהו באוויר שלא מסתדר, יש חשש אמיתי במועדון וזה מורגש שבלון הניסוי הזה יתפוצץ כי אז מה יעשו?
זאת תחילת ההתאוששות האמיתית מתקופת הזוהר של פרגי. יונייטד הביאה את המאמן הטוב ביותר (שהיה פנוי) עם תקציב שכר שחקנים ענק שעוד לא היה מעולם במועדון. זה חייב להצליח. לא כדאי להמר נגדו ונגד העוצמות שהוא מביא למועדון, יחד עם העובדה שיש בשחקנים החדשים והישנים רצון אמיתי להיות טובים ולהצליח, במיוחד אחרי הדיכאון של ואן חאל.
גם פרגוסון תומך ואפילו בא לבקר במתקן האימונים, דבר שלא עשה בשלוש השנים האחרונות עם מויס ו-ואן חאל. הוא מחבב את מוריניו ותומך בו ציבורית, אבל אני מטיל ספק אם בתוככי תוכו זה מה שהוא קיווה שיונייטד תהיה. דוגמה שמעידה על כך הייתה שהסר הוותיק טרח לציין באוזני אחד מאנשי הצוות הוותיקים כי זאת הפעם ראשונה לאחר יותר ממאה שנה שאין אף סקוטי במועדון, לא בצוות ולא בשחקנים.
