הצלחה, ועכשיו: אוהדי ליברפול עדיין מאמינים
אחרי שנה שבה כמעט נגעו בשמיים, האוהדים של ליברפול חזרו בעונה החולפת למציאות. רוג'רס מרגיש את הצל של קלופ, הרכש מרשים אבל נטול כוכבים, והמספר 26 מרחף מעל אנפילד. גבריאל היידו, אדום כבר 30 שנה, מנסה להיות אופטימי, אבל לא מדבר על אליפות
בשנים האחרונות, בכל חודש אוגוסט מתרחש ריטואל קבוע בערוץ הספורט. אורי, עורך האתר, ניגש אליי ומבקש "תכתוב לי איזה משהו". הוא לא טורח לציין על מה הוא רוצה שאכתוב אבל אני מבין לבד. ליברפול קבוצתנו האהודה היא הנושא, ועצם זה שהוא לא מזכיר את השם המפורש נובע מספק מבוכה, ספק בושה. פעם להגיד שאתה אוהד ליברפול היה סמל סטאטוס להצלחה, היום זה בעיקר סמל לנאמנות. ושנינו, מאחרוני המוהיקנים שעוד זכו לראות אליפויות של ליברפול, יודעים שהשאיפות של הקבוצה העונה קטנות על המורשת שביל שאנקלי הגדול השאיר אחריו - "מקום ראשון זה ראשון, מקום שני זה כלום". לך תסביר לאנשים שהיום אתה חותם על מקום בטופ 4. מילא זה, לך תסביר את זה לעצמך.
נסיון העבר מעיד שקשה לנחתום להעיד על עיסתו. פעם נתתי קרדיט לקני דלגליש וטעיתי, שנה אחר כך הימרתי שפליפה קוטיניו יעזוב אם ליברפול לא תעפיל לאלופות. זו הייתה השנה בה היא סיימה שנייה אז נמנענו מהגורל הזה - לפחות בינתיים. בשנה שעברה אפילו האמנתי שמריו באלוטלי ישקם את הקריירה במועדון ושוב טעיתי. במקרה הזה אני יכול רק להאשים את עצמי.
אין מה לומר, קשה לשמור על אובייקטיביות כשמדובר בקבוצה שאתה אוהד מעל 30 שנה, גם אם היא האכילה אותך מרורים לאורך זמן רב. כושר השיפוט נפגע, מד האופטימיות משתבש ורף האכזבות המתמשך מביא אוהד ותיק להתהפך כמו סטייק בניסיון לנתח את מה שצפוי לו בשנה הקרובה.