בשנה האחרונה צץ בעולם הכדורגל המושג "דיקטטור". שני שמות בולטים זכו לכינוי: לואי ואן חאל וליאו מסי, כל אחד מהסיבות שלו. גם אם זה נכון במקרה של המנג'ר ההולנדי, ולמרות שעל פניו לא נראה שהעסק במנצ'סטר יונייטד מתחבר, הוא עושה את המאמצים כדי שהעם היושב באולד טראפורד יהנה מנחת בעתיד, משקיע כספים ובונה מחדש. ומסי? טוב, הוא מסי, מותר לו.
אם צריך להצביע על הדיקטטור הגדול ביותר בכדורגל העולמי, יש רק אחד כזה: ארסן ונגר. בתקופה האחרונה ראינו גם משטרים טוטלאטיריים קשוחים ביותר, כמו בקובה למשל, מתמתנים ואפילו נפתחים לאמריקנזציה בהדרגה אחרי שנים של ברוגז ופרצופים חמוצים. במקרה של מנג'ר ארסנל, נראה שהעסק רק נהיה גרוע יותר. נגיד מה שנגיד על ז'וזה מוריניו, "מומחה בכשלונות" היא הגדרה מדויקת שקבע על הקולגה שלו. הבעיה היא שלזה מתווספות גניבת דעת והתעלמות מוחלטת מהמציאות שכל פעם מחדש מתמוטטת באכזריות על הצרפתי.
ציטוטים מוזרים, תירוצים ילדותיים, התעקשות על לא לחזק את הסגל והפסד מביך לדינמו זאגרב הם רק תמצית האירועים האחרונים סביב ונגר. אגב, המנג'ר הראשון שהגיע ל-50 הפסדים בליגת האלופות, נתון די הגיוני אם נכנסת לעונה ה-18 ברצף שלך במפעל שמעולם לא זכית בו. עם כל זה, המקום של הצרפתי על הקווים בארסנל מובטח כל עוד ירצה בו. הגיבוי שלו מצד בעל השליטה העיקרי במועדון, סטן קרונקי, הוא מוחלט ואחרי שנים ששמועות של רכש מאסיבי בתקשורת הופכות לרכישת מנויים ומכניסה לו כסף באופן קבוע, אפשר להבין למה.
עלי התאנה של ונגר לא נגמרים כאן. יש לו שני גביעים בשנתיים האחרונות ששברו את בצורת התארים הארוכה, אליהם הוא גם צירף שתי זכיות רצופות במגן הקהילה. בקיץ, המנג'ר גם היה יכול לכסות את עצמו בשמיכה בדמותו של פטר צ'ך. גם שנה על הספסל של צ'לסי לא פגעה במעמדו של הצ'כי כאחד השוערים הטובים בעולם ורכישתו הייתה אמורה להיות המשך הקאמבק של התותחנים, שיחזרו לירות לכל עבר במטרה להשיג תארים. זאת השנה השלישית שהצרפתי שם יד על שחקן "וורלד קלאס" אחרי מסוט אוזיל ואלכסיס סאנצ'ס, אבל נראה שהדבר היחיד שעשה הוא הגדלת השלטון שלו ולא החזרת השליטה לארסנל.
לוונגר אף אחד לא מתערב בעניינים. הוא אחראי על הכל, מהפילוסופיה בארסנל, הרכש ועד הגוון של הדשא באיצטדיון האמירויות, שגם על העיצוב שלו היה אחראי. אחרי שהשלים את רכישת השוער, המנג'ר התעקש שהוא "עובד מסביב לשעון בכדי להחתים שחקנים נוספים". לכולם היה ברור שהצ'כי, משמעותי ככל שיהיה, לא מספיק, אבל רק הוא צורף. לתותחנים היה חסר חלוץ דומיננטי, לא כזה עם מצבי רוח כמו אוליביה ז'ירו ותיאו וולקוט, ולמרות ההתקדמות המופלאה של פרנסיס קוקלאן, עמדת הקשר האחורי היא זאת שצעקה "הצילו" חזק יותר מכולן. הצרפתי גם היה משוכנע שגבריאל פאוליסטה, פר מרטסאקר ולורן קוסיילני מרכיבים רוטציה מספיק טובה במרכז ההגנה. חתיכת הימור, ועוד של מישהו שעבד 7 שנים במונאקו.
בואו נעשה סקר קטן. לפניכם שני ציטוטים של מנג'ר ארסנל בהקשר של הצורך הברור של הקבוצה בחיזוק נוסף, אנא בחרו מה מקומם יותר. "כל החלוצים היום מגיעים מדרום אמריקה, באירופה כבר לא מייצרים כאלה". "זאת לא שאלה של רצון להתחזק, פשוט לא מצאנו שחקן שנוכל לצרף ולהגיד לאחר מכן שהפכנו לטובים יותר". כשמסתכלים על החיזוק ששאר היריבות לכאורה של התותחנים עשו, זה מרגיש כמו גניבת דעת גדולה. אם ונגר לא מוכן להיכנס למשחק של הסכומים הגדולים על השחקנים הבכירים, שקיים ומכריע בין אם אוהבים זאת או לא, כנראה שהוא סיים את חלקו בענף. אם זאת האג'נדה במועדון הצפון לונדוני, למה פשוט לא להכריז על כך שהשאיפה היא לבינוניות? העניין הזה גובל בשקר שמוכרים כבר שנים לאוהדים, שהמועדון בו הם תומכים כבר מזמן הפך ללא רלוונטי, כמו ליברפול ויונייטד, אם כי סביר להניח שבמקרה של השדים האדומים זה רק זמני.
ואם אכן המושג חלוץ אירופאי לא קיים יותר, מדוע השם שקושר הכי הרבה לארסנל לאורך חלון ההעברות היה של כרים בנזמה הצרפתי? "זה היה מביך", התייחס איאן רייט לסאגת ההעברה שלא יצאה לפועל באורח פלא. "זה מטופש לרדוף אחרי שחקן שאתה בכלל לא יודע אם הוא רוצה להגיע. גם הצורה בה הוא זילזל בארסנל והודיע בטוויטר שריאל מדריד היא הבית שלו לא הוסיפה. לא פיקפקתי בארסן בתקופה בה שיחקתי תחתיו, אבל ככל שהזמן עבר ואחרי שדייויד דין עזב, לא היה מי שידחוף אותו בנושא ההעברות. הרבה עסקאות נפלו פשוט כי הוא התמהמה והתלבט", הסביר אחד החלוצים הכי גדולים של התותחנים בעבר.
"להגיד שאתה יכול לזכות באליפות עם שחקנים כמו סנטי קאסורלה וקוקלאן זו יהירות, או שזו פשוט תמימות, כי הקבוצה לא מפסיקה להפסיד", סיכם גארי נוויל, לפני שזכה לתגובה מתגוננת מצידו של ונגר שביקש לא להטיף לו אחרי השנים הרבות שלו בביזנס. זמן ארוך שהשאיר אותו תקוע בתחילת העשור הקודם, אז גם הצליח באמת. המנהיג הגדול מצפון לונדון, שכל כך היה בטוח בקבוצה העמוקה שלו, היה שחצן במיוחד גם בקרואטיה. נתן ללא מעט שחקנים בכירים מנוחה, ביניהם צ'ך, והובך עם 2:1. האשם שהוא מצא? השופט, ששלף שני צהובים לז'ירו.
החלוץ הצרפתי נמצא בנקודת השפל של הקריירה. הוא לעולם לא יהיה סקורר, הוא תמצית הבינוניות שארסנל מדשדשת בה שנים, אך ונגר, בעוד החלטה לא מובנת, המשיך איתו וזאת למרות שהפך לפרסונה נון גראטה אפילו אצל אוהדי הנבחרת שלו. היכולת החלשה הייתה צריך להביא לכך שיסופסל עד חלוף זעם והלחץ ממנו, ובכדורגל זה קורה די מהר. אגב, האופציה הנוספת הייתה וולקוט שהבקיע. יש גם את דני וולבק שנפצע לתקופה ארוכה, והמנג'ר ידע על כך הרבה לפני שזה פורסם בתקשורת, אבל מה שאתה כופה על העם שלך ומשאיר אותו תקוע בזמן, לא אומר שבמקומות אחרים גם מסרבים להתקדם. מחליף לא הגיע, וגם כשהאנגלי ישוב, הוא לא יביא איתו איזה שינוי משמעותי, כפי שלא עשה כל הקריירה.
והנה מגיעה צ'לסי, וזה מפגש מיוחד עבור צ'ך עם האקסית, וכמובן שגם בשביל ונגר עם כל סיפורי מוריניו. עד שהצרפתי ניצח לראשונה את "המיוחד", זה קרה במגן הקהילה השולי. עכשיו זה הדבר האמיתי, אבל הכלי היחיד שיש לרשות המנג'ר זה הצ'כי. הוא משחק בתפקיד שלא מבקיע שערים, אך בשיאו של משטר ונגר, הוא הדמות המשמעותית עבור ארסנל ושחקניה, וינסה לסחוף אותם להיות כמוהו: ווינר, היחיד במועדון בו הזמן עצר מלכת, כמו בקובה. במפגש האחרון מול הבלוז, הוא עשה זאת כשהזכיר למרטסאקר בסיום: "אמרתי לך שננצח אותם". ניצחון של התותחנים ייתן מכה רצינית לשאיפות של האלופה לשמירת התואר שלה בעקבות פתיחת העונה שלה. הידיים של השוער חזקות מספיק כדי להדוף כדורים מסוכנים, האם הן יכולות למשוך מועדון שלם בחזרה למציאות?
