בלי הגיון: קלופ הבין מה זה להיות ליברפול

ב-25 ביוני 2020, יורגן קלופ התיישב לראיון עם סקיי ספורטס. זה היה בשיאה של מגפת הקורונה, ואחרי שהיו ספקות לגבי המשך העונה, קלופ והשחקנים התאגדו במלון בעיר וצפו בוויליאן כובש פנדל שהבטיח מעשית את מה שהיה מובן מאליו מבערך ינואר: ליברפול, שוב, סוף סוף, אלופת אנגליה. 

קלופ, לבוש בחולצת משחק והכובע השחור עם הלייברבירד שהפך להיות סימן ההיכר שלו, נשאל אם הוא יכול לסכם במילים את התחושה. מילותיו הראשונות היו: ״לא, לצערי, אין לי מילים". מיד אחרי שהגה אותן, קלופ המשיך לפטפט במשך שמונה דקות, כי כזה הוא האדם. כי המוח שלו אולי חשב שאין לו את המילים, אבל הלב שלו ידע בדיוק מה צריך להגיד. קלופ, אחרי הכל, הוא איש של רגש, לא של היגיון.

היום, אחרי שהסיפור נגמר, אפשר לקחת מסע של תשע שנים. לעבור על כל הציטוטים שהפכו לאייקוניים ושאוהדי ליברפול כבר יודעים בעל פה: "מספקנים למאמינים". אני ה״רגיל״. "קשה מאוד לחפש משקפיים בלי משקפיים". "בום". "השחקנים האלה הם פאקינג מנטליטי ג׳ייאנטס". "בוא נדבר על שש, בייבי". "אני לא הפכתי אותם למאמינים, אני רק הזכרתי להם מה קורה כאשר מאמינים". 

אבל אם הייתי צריך לבחור דבר אחד שקלופ אמר שמסמל, או לפחות מתחיל להסביר, איזו דמות חשובה הוא בהיסטוריה של המועדון, הייתי בוחר בדבר הראשון שהוא אמר באותו ראיון לסקיי בליל האליפות, לקני דלגליש שהיה באולפן: ״זה גם בשבילך, קני. היית צריך לחכות 30 שנה עד שהמועדון שלך יוכל לזכות שוב באליפות. זה בשביל סטיבי שהיה צריך לחכות. ועכשיו, זה בשביל כולנו כי כל זה בנוי על הנשמה שלך, קני, ועל הרגליים של סטיבי".

***

לפני תשע שנים וארבעה ימים הייתה לי זכות מדהימה לטוס לליברפול ולהיות בתוך אנפילד במשחק הביתי האחרון של סטיבן ג׳רארד במועדון. באותו לילה, במלון שקט בעיר, כתבתי על החוויה והמאמר פורסם כאן, בספורט 5, עם הכותרת: מלך בלי כתר.

במבט לאחור על מה שכתבתי, אני מרגיש מעט נבוך מתחושת התמימות שאופפת את המילים ההן. מעט נבוך, אולי, אבל ללא חרטות. ג׳רארד היה, ותמיד יהיה, הדמות הליברפולית החשובה ביותר בחיי כאוהד. הוא היה הציר דרכו בניתי את האהבה שלי למועדון, וכל רגש או תחושה שחוויתי מאז נבנים על אבן היסוד שהוא הניח. במיוחד בתקופה החשוכה של המועדון - ההנגאובר של 14/15 אחרי ה״כמעט״ של 13/14, העזיבה של לואיס סוארז והחזרה לדשדוש בינוני - העזיבה של ג׳רארד הרגישה כל כך מסיבית בגלל שהוא, כדמות, הרגיש כאילו הוא גדול יותר מהמועדון. היה קשה, לי לפחות, בתמימותי, לדמיין ליברפול בלעדיו. ואולי שפיכת הרגש שלי אז, כילד בן 20 עם קעקוע של ציפור אדומה על הגב, נבעה מהתחושה שאל נעליו של סטיבן ג׳רארד, הדמות, אף אדם לא יוכל להיכנס.

ואז הגיע יורגן.

***