(Getty)
(Getty) | צילום: ספורט 5
האולטראס. פחות מעניינים את הממשלות (Getty)
האולטראס. פחות מעניינים את הממשלות (Getty) | צילום: ספורט 5

כשהדיבורים על אסטרטגיית יציאה, הקלות בסגר וחזרה הדרגתית של המשק לפעילות הולכים ומתגברים, אפשר לפנטז שהשלב הראשון של משבר הקורונה עומד להסתיים. המומחים דואגים להזכיר לנו כי עוד גלים של המגפה עלולים להכות ולהחזיר את הריחוק החברתי, אבל יש גם סימנים מעודדים, בארץ ובעולם. וכשמדברים על חזרה לשגרה, מדברים באופן טבעי גם על כדורגל.

הבעיה הגדולה היא שאיסורים על התקהלויות עדיין בתוקף וככל הנראה לא הולכים להיעלם בקרוב, ולאנשים לא מעטים כדורגל בלי קהל הוא בבחינת צלם בהיכל. "אין הגיון בהחזרת המשחק אל מול יציעים ריקים", הצהיר אריק קאנטונה, "מה, נעשה את זה רק כי עצרו את התשלומים מהטלוויזיה? כדורגל ללא קהל זה לא כדורגל. ללא קהל אין תשוקה. אין כלום. בדיוק כמו שאי אפשר לקיים הצגת תיאטרון מול אולם ריק".

אבל כמו שאוהבים להגיד היום, גם אריק קאנטונה מדבר מפוזיציה. קאנטונה מדבר מפוזיציה ששייכת למתי מעט, כוכבי על שהרוויחו הררי דולרים במהלך הקריירה שלהם ויכולים להרשות לעצמם תקופה ארוכה בלי עבודה. רובם המוחלט של שחקני הכדורגל בכל העולם יכולים רק לחלום על מצב העו"ש של הצרפתי הבינלאומי לשעבר. וזה כמובן לא נגמר רק בשחקנים - כדורגל וספורט בכלל מפרנסים בצורה ישירה ועקיפה ככל הנראה מיליוני בני אדם ברחבי העולם. מאמנים, פרשניות, רופאות, שדרנים, מעסים, עורכות וידאו, רוכלות, צוותי תקשורת, מוכרי קסטות וכו'.

אינפנטינו. החלטות לא ברורות (Getty)
אינפנטינו. החלטות לא ברורות (Getty) | צילום: ספורט 5

חלק גדול מאותם בני אדם גרים במדינות עולם שלישי, חלקם בעלי משפחות, אחרים לקחו משכנתאות, הלוואות, או סתם צריכים את הכסף בשביל לחיות ולקיים את עצמם ואת ילדיהם. השבתה של הכדורגל עד אשר קהל יוכל לחזור בהמוניו למגרשים היא דבר לא סולידרי ולא חכם. הכסף מזכויות השידור הוא הדלק של ה"תעשייה" הזאת, תעשייה שנסמכים עליה לא רק עשירים ומגה עשירים כמו קאנטונה. בנוסף חשוב לזכור שאת ההחלטה על חזרה למגרשים ללא קהל - אם וכאשר היא תתקבל - עולם הכדורגל יקבל בלית ברירה, עם אקדח מכוון לרקה. ראשי ממשלות ונשיאים דואגים בראש ובראשונה למערכת הבריאות ולמנוע מצב של קריסה של בתי חולים כמו שראינו באיטליה, וחזרת האולטראס למגרשים פחות מעסיקה אותם בשלב זה.

ראוי בשלב זה להסיט את הזרקור להחלטות שפיפ"א, אופ"א וההתאחדויות השונות קיבלו בימים נטולי קורונה, החלטות הרסניות שלא ברור איך אנשים שאוהבים כדורגל יכולים לקבל. קיום המונדיאל בקטאר, מדינה שמפירה זכויות אדם ושהפועלים שבנו בה את האצטדיון הועסקו בתנאי עבודה קשים ומסוכנים, העברת גביע העולם לחורף, צעד משולל כל הגיון ששובר מסורת של 90 שנה ומתנגש עם הליגות בכל העולם, הגדלת היורו ל-24 נבחרות, מה שהוריד את הרמה והוביל לכך שנבחרת שסיימה 3 פעמים בתיקו בשלב הבתים זכתה בטורניר, הרחבת המונדיאל ל-48 נבחרות (!), העברה של משחקי סופר קאפ לכל המרבה במחיר, הוספת משחקי חצי גמר לסופרקופה הספרדי, העובדה שנבחרות כמו ברזיל וארגנטינה כמעט לא עורכות משחקי ידידות בארצותיהן, למרות שנבחרת לאומית שייכת בראש ובראשונה לאזרחי אותן מדינות, שממנים דרך מיסים את קיומן של אותן נבחרות, בדגש על מתקנים ונבחרות צעירות. דוגמאות נוספות, לצערנו הרב, לא חסרות. בשורה התחתונה אין ספק שהכדורגל יתגבר על משבר הקורונה, אבל על המעשים של ג'יאני אינפנטינו וחבריו? לא בטוח בכלל.