sportFive991020
צילום: ספורט 5

"כשאתה צועד דרך סערה, הרם ראשך גבוה ואל תפחד מהחשיכה. בסוף הדרך מחכים שמיים זהובים ושיר כסוף מתוק של עפרוני. צעד דרך הרוח, צעד דרך הגשם. גם אם חלומותיך יתנפצו ויתעופפו ברוח, צעד עם תקווה בליבך. לעולם לא תצעד לבד"

מילות ההימנון של ליברפול נולדו במחזמר "קרוסל" בשנות החמישים, ובוצעו במקור באנגליה על ידי ג'רי והפייסמייקרס (בישראל של אז עוד קראו להם ג'רי והפוסעים). לשיר יש ביצועים רבים אחרים (כמו זה הנפלא של אלביס פרסלי למשל), והוא גם מושר ביציעי סלטיק, אבל כבר בשנת 1963 ניכסה אותו ליברפול לעצמה. המילים מרגשות ונצחיות. מי מאתנו לא היה בעין הסערה, בודד, שפוף ומדוכא, בהמתנה לאור בקצה המנהרה. המילים מנחמות, מעודדות: "יש שמיים זהובים בסוף הסערה, יש תקווה בליבך, ואתה לעולם לא תצעד לבד".

YOU'LL  NEVER WALK ALONE  -  או בקיצורו הידוע  YNWA - הפך בביתנו למטבע לשון. על שלט דירתי מצוייר עפרוני ליד הכיתוב  YNWA. ילדיי מעוטרים בקעקוע דומה, ולעיתים מזומנות הודעות הווצאפ שלנו נחתמות בקיצור הזה. המשפט "לעולם לא תצעד לבד" הוא חלק בלתי נפרד ממי ומה שאנחנו.

בישראל אני עדיין חריגה משהו: אשה אוהדת שרופה של כדורגל אנגלי. ממש תופעה. את האהבה לליברפול ירשתי ממי שהיה בן זוגי, שהרישא של כתובת המייל שלו מתחילה ב-scouse, הכינוי למי שמוצאו מליברפול. כשצפה בי אתמול לונדוני מבוגר בתחנת הרכבת, כשכובע הצמר האדום של ליברפול על ראשי, הוא קרא לעברי: "אהה, אז אני מבין שאת סקאוסרית". הנהנתי בעונג.

שירת YNWA. חוויה דתית
שירת YNWA. חוויה דתית | צילום: ספורט 5

לקח לי זמן להבין ולהתחבר לקבוצה. תחילה עקבתי רק מהצד. בביקורנו הראשון באנגליה אפילו לא הצטרפתי אל בן זוגי למשחק באנפילד. אבל עם השנים, ולידת ילדינו, החיידק בתוכי הלך וצמח.

אביו של הבן זוג היה דווקא אוהד מושבע של יונייטד. היריבות בינינו הייתה קנטרנית ומשעשעת. לעיתים הרגשות התלהטו, אבל אף פעם לא ברמה של טינה וכעס. כשהאב הלך לעולמו, לפני שנתיים, התנהל דיון שלם באם לחקוק על המצבה שלו גם את הקיצור של YNWA, על מנת שיידע שהוא לעולם לא יצעד לבד גם שם למעלה. בסוף הוחלט שלא. הרי אין לנו זכות להתערב בנושא של חיים ומוות מבלי לשאול את דעתו.

הפעם הראשונה בה ביקרתי באנפילד היתה לפני עשר שנים. היינו אז עם ילדינו, שנולדו סקאוסרים. הרחוב לבש חג, מלא באוהדים באדום לבן. כבר אז הישיבה בקופ (אלא מה?) הייתה חוויה מרנינה ומרגשת. נפעמת התבוננתי באוהדים ובמשפחות סביבי. אז הבנתי עד כמה הכדורגל באנגליה הוא חוויה תרבותית וקהילתית. האווירה הייתה קסומה, המשחק היה נגד ווסט ברומיץ' ולשמחתי ליברפול ניצחה. זה היה הרגע בו נשביתי לגמרי בקסם, והתחלתי לדבר בטבעיות, כמו שאר בני משפחתי, בגוף ראשון רבים: מתי אנחנו משחקים? מי משחק נגדנו? ליברפול הפכה להיות חלק ממני.

בפעם השנייה שלי באנפילד ב-2012 הפסדנו לאסטון וילה 3:1. אני לא זוכרת הרבה מהמשחק. רק את הצעידה ברגל מהאצטדיון לתחנת הרכבת, הליכה שקטה בת שעה של נחיל אוהדים כואב. רק כשירדנו בלונדון, החלה אסופת סקאוזרים לשיר שירי עידוד והפיחה בנו מעט חיים וחדווה.

קלופ ו-ואן דייק. ברשימת עשרת הגברים השווים (Getty)
קלופ ו-ואן דייק. ברשימת עשרת הגברים השווים (Getty) | צילום: ספורט 5

כשליברפול העפילה לגמר ליגת האלופות ב-2018, החלטנו לנסוע לקייב. עוד תכנית חסכון נפתחה. הסוף ידוע. כאב ההפסד לריאל מדריד עדיין חרות בלב, אבל נותרו בי זיכרונות מוארים של שעות קסומות בחברת אלפי אוהדים אדומים מכל רחבי העולם שתקוותם נכזבה, ולא הפסיקו לשיר ולחייך. בעזרתם גם הגיע התיקון בשנה שעברה במדריד.

ההחלטה לנסוע לאנפילד השבוע היתה ספונטנית. הצירוף ליברפול - יונייטד הרי טומן בחובו כל כך הרבה תרבות, מסורת, אמוציה, והיסטוריה של היריבות הגדולה ביותר באנגליה. לא בכדי זכורה השורה המיתולוגית משירו של אריק ברמן "המתוקות האחרונות שלי" בה הוא מנפנף את חברתו כי "יש מנצ'סטר וליברפול, חי בערוץ 5".

ילדיי לא יכלו להצטרף אלי הפעם, וזה אומר שלא יהיה מי שיסייע להוריד את מפלס הלחץ התמידי שלי. מתבונן מהצד ישתעשע או ייבהל. המתח הורג אותי. הדופק שלי עולה, ואני מוצאת עצמי צורחת מול המסך. במשחק הפרידה של סטיבי ג'י באנפילד, כשההפסד כבר נראה בפתח, כיביתי בחמת זעם את הטלוויזיה ויצאתי לצעידה. הכאב שלי צרב במיוחד כי ידעתי שבני נסע במיוחד מארה"ב לצפות באחד האנשים הנערצים עלינו תולה את הנעליים ומסיים כך את הקריירה המפוארת שלו.

יותר מדי שנים חלפו מאז זכינו באליפות וממש כבר הגיע הזמן. יותר מדי פעמים כמעט נגענו וזה חמק מאיתנו. אבל אז הגיע יורגן קלופ  - ברשימת עשרת הגברים השווים בעיניי יחד עם וירג'יל ואן דייק -  וחולל מהפיכה. השנה זה יהיה שלנו, טפו טפו טפו.

ולכן למרות הלב החלש החלטתי הפעם לרעוד, להסתחרר, להצטמרר ולעודד מהיציע. שמש חלומית קיבלה את פנינו בליברפול, מפתיעה במיוחד אחרי לונדון הקרה והאפורה. ליברפול 2020 משדרת משהו אחר. אוורירי, שקט, אינטימי, מאיר פנים. וכמובן - כל כך הרבה מעבר לכדורגל. סיור מלבב בעקבות הביטלס שמסתיים במועדון THE CAVERN בו נחנכה הקריירה שלהם, המזח והנמל (וגם פסל ומוזיאון ארבעת המופלאים)  באלברט דוק,  מוזיקה המתנגנת בכל פינת רחוב, מסעדות וחנויות מודרניות בשפע, ורוגע כובש. בעל ה-airbnb בו שהינו, צעיר יהודי דובר עברית, סיפר לנו שאביו למד בביה"ס עם ג'ון לנון וצייר לו על פיסת נייר איור שערכו לא יסולא בפז והוא מוצג ברחבי העולם. הוא עצמו החל ללכת לאנפילד כבר מגיל שנתיים. אוהד HARDCORE. רבים מתושבי העיר הזאת חיים את החלום.

לפני המשחק ניתן היה לראות  את ליברפול נצבעת אדום מפאב הפילהרמוניק (בו פול מקארטני הופיע בהפתעה לפני שנה וחצי) הממוקם מול המלון בו שוהים השחקנים. שם הרחוב? STREET HOPE. וישנו גם מלון TIA הסמוך לאצטדיון, שראשי התיבות שלו הן "THIS IS ANFILED".  מלון שהוא גם מקדש מפגש לאוהדים, במחירים סבירים. עוד מקום לשוב אליו בעתיד. אבל בינתיים, לא להאמין,  מצאתי את עצמי כאחרונת הגרופיות, ממתינה נרגשת עד מאוד ומתעדת במצלמת הנייד את יציאת הכדורגלנים מהמלון ועלייתם לאוטובוס.

מתחם המגרש היה כמובן הומה אדום-לבן, רועש, נרגש. כמו פלנטה אחרת. מדינת ליברפול. אוהדים מכל העולם, בליל של שפות, צבעים וגזעים. הצבע אדום שולט ולכולם מכנה משותף אחד שטבוע על צעיף, כובע, סווטשירט, חולצה, מעיל, תיק וכן גם על הפנים. העפרוני, והאותיות LFC, YNWA. הסדר מופתי. הכניסה חלקה, השירותים נקיים. סדרנים בכל פינה. חוויה תרבותית מהדרגה הראשונה. הכרטיסים שלנו היו במעלה הקופ. יש נשים ומשפחות עם ילדים אבל הרוב עדיין גברי. שירת ההימנון בפתיחה היא תמיד חוויה נשגבת, כמעט דתית. הגרונות ניחרים והמילים פרצו את תקרת האצטדיון.

במשחק עצמו הלב פירפר בין צהלה לחשש. השער של ואן דייק הצהיל והרגיע, שתי הפסילות איכזבו ואח"כ גם הדאיגו. מנצ'סטר יונייטד זכתה לשירת גנאי נסבלת. למעשה היא לא היתה רוב הזמן במשחק, וכך לא ממש היתה גם בפלייליסט של האוהדים. אבל היא בהחלט הייתה יכולה להשוות, בגלל ההחטאות הרבות של ליברפול שהפילו לי את הלב, במיוחד בבליץ של פתיחת המחצית השנייה. האם דאגתי? כן. האם פחדתי? כן. האם חיכיתי שהמשחק כבר ייגמר? כן. לא נשמתי בחלקים רבים במחצית השנייה. אבל אז הגיעה ההסתערות המופלאה של מוחמד סלאח, והציבה דובדבן על הקצפת. הקופ שוב היה ברקיע, וניצל את הניצחון למחרוזת שירים הכוללת כבר ללא חשש את "אולי אתם לא מאמינים לנו, אבל אנחנו ניקח את האליפות".

אני דווקא כן מאמינה. באתי, ראיתי, ניצחתי. אני עייפה, מותשת ומאושרת. חדורת אמונה ותקווה. כבר מפנטזת על הביקור הבא.

סוף