הכל התחיל משיחה עם חבר שהגיע ללונדון ושאל אם יש לי הצעה לבילוי יצירתי. בהברקה מקרית שאלתי אותו מה דעתו על ווימבלדון. בשל העובדה שטניס הוא לא אוהב אבל מעריץ גדול של ספורט ישראלי הוא דווקא כן, בחרתי לספר לו שנוכל לראות את שחר פאר ודודי סלע - והוא נדלק על הרעיון.
"אוקיי, מה צריך לקרות כדי שנראה אותם?" שאל. "בוא נראה", עניתי, "קודם כל שניהם צריכים לנצח ביום שני. שנית, צריך שלא יירד גשם כדי שהמשחקים לא יידחו. אח"כ נצטרך לעמוד בתור בערך שלוש ארבע שעות ולקוות שבסוף ניכנס, כי זה על בסיס מקום פנוי ואין התחייבות שכולם ייכנסו. כמובן שגם צריך שלא ישבצו אותם לאחד המגרשים המרכזיים, פשוט כי כדי להשיג כרטיסים לאלו צריך לתפוס מקום בתור בערב שלפני ולבלות לילה באוהל. זה הכל לדעתי".
כאן כבר התגלה החבר כפטריוט מעט מתון יותר ממה שחשבתי בהתחלה. "שמע, לדעתי הסיכוי שלך באמת לראות אותם הוא בערך כמו הסיכוי שלהם לזכות בטורניר. אני הולך למאדאם טוסו במקום. תהנה".
וכך נותרתי בלי ברירה. הייתי חייב להוכיח לחברי קטן האמונה שהוא מפסיד בגדול. והוא אכן הפסיד בגדול.
הכנות מוקדמות
שני השלבים הראשונים בהוצאת התוכנית לפועל, הניצחונות ומזג האוויר, לא היו תלויים בי.
מבט בלוח התוצאות ביום שני עם תחילת המשחקים השאיר מקום רב לאופטימיות. את המערכה הראשונה גם סלע וגם שחר לקחו בקלות. במערכה השנייה, כרגיל, הם התחילו קצת לקרטע. תחינותיי על כך שאת ההפסדים ישמרו לטורנירי גרנד-סלאם אחרים נענו, והשניים התעשתו. פאר סגרה עניין בשתי מערכות, דודי בארבע - ואפשר לסמן וי על שלב א'.
שלב ב' כלל בדיקה מהירה של התחזית. לא להאמין, אבל צפויים שלושה ימי שמש קיצית ישראלית. אלוהי הטניס כנראה איתי. בשלב הזה עוד חשבתי לתכנן את הביקור בווימבלדון רק לשעות הצהריים, אחרי שהילדה תחזור מבית ספר, אלא שביום שלישי בערב פרסמו את ההגרלה והבנתי שאני צריך לשנות תוכניות: שחר ודודי משחקים ראשונים. צריך להגיע מוקדם.
נקודת האור היא שלמרבה המזל, ולא למרבה הפלא, הישראלים לא ישחקו במגרשים המרכזיים.
לונדון תחכה לי?
ביום המשחק התעוררתי בארבע בבוקר, ומצאתי עצמי משוטט עם הזריחה ברחובות קיימברידג'. רכבת ללונדון, פלוס קצת התברברויות באנדרגראונד, ובשבע וחצי אני כבר חלק מהנחיל האנושי הארוך והצבעוני הצועד לכיוון המגרש.
זה המקום להזכיר כי מארגני ווימבלדון מאוד גאים בעובדה שהם מקצים כל יום אלפי כרטיסים במחיר שווה לכל נפש (עשרים פאונד, כ-120 שקלים) לקהל שמוכן לחכות בתור מהשעות המוקדמות. לאלו יש להוסיף כרטיסים המחולקים בהגרלה, כרטיסים המופצים לחברי מועדון ומקורבים וכמובן כרטיסים במאות פאונדים שמיועדים לסוכנויות תיירים.
התור עצמו מתנהל כמו מבצע צבאי. סדרנים, שמשום מה מכונים כאן סדרני כבוד (honorary stewards), מחלקים לכל אחד כרטיס עם מספרו בתור וכן חוברת ובה כללי העמידה בתור. החוקים כוללים מספר עקרונות בסיסיים הנהירים לכל אנגלי באשר הוא. עיקרי החוברת: לא ניתן לשמור תור לאף אחד אחר בשום מצב ובשום עילה, אין לעקוף בשום מקרה ומשום סיבה שהיא (כן, כולל הקלאסיקות "אני רק שאלה", "הייתי כאן קודם וחזרתי", "אתמול עמדתי כל היום ולא נכנסתי", "הם אמרו שאני יכול להכנס בלי תור" וכו'). כלום לא תופס.
התור משתרע לאורך קילומטרים בתוך הפארק בנחש ססגוני שמתפתל באופן גלי. חלק גדול מההמתנה מתבצע בישיבה על הדשא, ואם אתה מסודר עם ספר ומוזיקה באוזניות זה עובר די מהר. הקהל בחלקו מחופש כשהתחפושת הפופולארית היא פאה ארוכה ועליה סופג זיעה אה לה ביורן בורג. משמונה עד עשר ישבנו. בעשר התחילה תזוזה, באחת עשרה הנחש הגיע לשערי וימבלדון. בדיקה ביטחונית מהירה לכרטיסים, ויאללה אנחנו בפנים.
אז איך נראה הדשא של ווימבלדון מקרוב? מחר החלק השני