אחת מחופשות המולדת האחרונות שלי נפלה על מועד פרישתו הסופי (לפי שעה) של חיים יבין מהגשת מבט. בחיים שכאלה שנערכו עימו מייד לאחר מכן התגלתה לי כמו לרבים אחרים עובדה מפתיעה בעליל על עברו הספורטיבי של המגיש המיתולוגי. מסתבר שכמה שנים לפני שהחל בקריירה הטלויזיונית ואפילו לפני זו הרדיופונית, יבין היה שחקן הרכב, מגן שמאלי נדמה לי, בהפועל ירושלים ששיחקה באותה עת בליגה הלאומית או איך שלא נקראה אז הליגה הראשונה. מה שמפתיע בכך הוא בעיקר העובדה שאיש מברנז'ת הספורט המקומית לא הזכיר את זה בכל השנים וגם יבין עצמו כך נראה לא רואה בכך פרק חשוב מדי בחייו.
בימינו כמובן לשחק כדורגל בליגת העל זו פסגת הקריירה, הגשמת החלום האולטימטיבי של כל ילד שמשחק כדורגל כששואלים אותו מה הוא יהיה כשהוא יהיה גדול ואחריה, כך נדמה, יש רק ירידה ארוכה של החיים שאחרי התהילה. בפרמייר ליג המצב עוד חמור מזה, כאן שחקנים בגיל 23 כבר מוציאים אוטוביוגרפיה (ראשונה). ווין רוני, פיטר קראוץ' וסטיבן ג'רארד הם רק חלק מאלה שספר עב כרס על חייהם כבר מככב ברשימות רבי המכר של אמזון. אצל יבין לעומת זאת, קריירת המשחק הייתה הקריירה שלפני הקריירה שלפני הקריירה האמיתית. תחשבו על זה, השידור הראשון ההוא של שידורי החדשות בשחור לבן מלפני איזה מאה שנה, אי שם בשנות השישים של המאה הקודמת כשהוא עוד נראה צעיר וחינני, זה כבר איזה שש שבע שנים לפחות אחרי שסיים את קריירת הכדורגל שלו! מה אני אגיד לכם, החיים זה דבר ארוך.
לא לזוז אם אין צורך
על כל פנים, כשדיבר על עברו כשחקן, ציין יבין בחיוך שהוא היה שחקן אינטלגנטי, כלומר, כך לדבריו, שחקן שלא זז הרבה, ולמי שחשב שהוא רומז שהיה איטי או קצת עצלן הוא הוסיף מייד בחיוך, לא זז הרבה פשוט כי הוא יודע איפה הכדור ייפול.
וזו, אם תשאלו אותי הגדרה קצרה וקולעת לשחקן אינטלגנטי מהו. ולמרות שחלפו מאז הרבה שנים נדמה שזו עד היום גישתם המקצועית (הראויה) של הרבה מאוד משחקני ליגת העל שלנו. אלא שבליגה האנגלית באופן מוזר למדי, נוהגת מאז ומעולם, ובעיקר באחרונה גישה אחרת, אינטליגנטית הרבה פחות ולפיה חייבים כל הזמן לרוץ ולרוץ מהר. יש אמנם חריגים, הבולט ביניהם הוא דימיטאר ברבאטוב, שחקנה הבולגרי המצוין של מנצ'סטר יונייטד שכמו יבין גם הוא לא זז יותר מדי כי הוא יודע היכן הכדור ייפול (וכשהוא נופל לו על הרגל הוא כבר עושה איתו קסם אחד או שניים בנונשאלנטיות בולגרית ושם אותו ברשת או נותן אסיסיט במתנה לרונאלדו לגול בטוח). אבל הוא בהחלט יוצא דופן. השאר קורעים כאן את המגרש כאילו אין מחר.
ארסנל כדוגמא
המשחק של ארסנל מול מנצ'סטר אתמול הוא דוגמא מצוינת. הקצב של שתי הקבוצות, אבל בעיקר של ארסנל היה פשוט בלתי נתפש. יוסיין בולט, אילו היה מתבקש לשחק, היה נעמד אחרי עשרים דקות עם הידיים על המותניים להסדיר את הנשימה. במשך שישים הדקות הראשונות שחקניו של ונגר פשוט העלו עשן במגרש, לדעתי לא נשארו להם פקקים בנעליים. ולא שהחברה של פרגוסון עמדו אגב. הם רצו בחזרה, תקפו והגיעו למצבים והיו קרובים לא פעם להבקיע אבל גם הם כך נראה השתאו מהמהירות שבה כדורים שאבדו ליד רחבת ארסנל הגיעו לאזור של ואן דר סאר.
מה שצריך להדאיג את ונגר זה שעם כל המהירות הזו הח'ברה שלו הצליחו להבקיע רק שני שערים ורונאלדו וחבריו, למרות ששיחקו בהילוך או שניים יותר נמוך, הבקיעו אחד ואם היו מנצלים רק חצי מההזדמנויות המצוינות שהגיעו אליהן היו יורדים עם ניצחון.
אלו חדשות די רעות מבחינת הצרפתי. ונגר צריך לזכור שכשהמשחק פתוח וכדורים שורקים מצד לצד, בטווח הארוך ינצחו הקבוצות שיש להם מסיימים טובים יותר ליד השער. ובתחום הזה, בתחום הסיומת, קשה יהיה לארסנל להתחרות עם השלוש הגדולות האחרות. לליברפול יש את טורס וג'רארד, לצ'לסי את דרוגבה ולמפרד ולמנצ'סטר את רונאלדו, רוני וברבאטוב. עם כל הכבוד לוולקוט ואדאביור (ויש כבוד), לא בטוח שזה יספיק.
אבל באצטדיון האמירויות, בניגוד מוחלט לעצתו של חיים יבין, אלא שרצו מהר יותר הם אלו שניצחו. ואתם יודעים מה, היה תענוג לראות אותם עושים את זה. היה תענוג לראות אותם טסים, היה תענוג לראות את היונייטד רודפים אחרים אבל מצד שני היה גם תענוג לראות את הבולגרי משחק משחק אינטליגנטי ומחכה שככדור ייפול לו לרגל. נכון, מול ארסנל לא נפל לו שום כדור, זה לא אומר שהוא יתחיל לרוץ עכשיו. אתם יודעים, צריך לשמור אנרגיה לקריירות נוספות. לכו תדעו, אם הוא לא יתיש את עצמו יותר מדי עוד נראה אותו יום אחד קורא חדשות בבולגרית.