עם כל הרצון להימנע מקלישאות וציפיות שווא, אי אפשר שלא לומר לקראת פתיחתה של העונה החדשה בליגה האנגלית בשבת כי יש לה פוטנציאל להיות אחת העונות המרתקות והמפתיעות בעשור האחרון. עונה של רעידות אדמה ותזוזות בצמרת, מהסוג שלא התרחש כאן מאז הגיע ז'וז'ה מוריניו לצ'לסי ויסד, יחד עם ליברפול, ארסנל ומנצ'סטר יונייטד (באופן בלתי פורמאלי כמובן) את מועדון ארבע הגדולות של אנגליה.
הבשורה הגדולה השנה היא כפולה והיא מגיעה, בשני המקרים, מהעיר מנצ'סטר. יונייטד, אלופת שלוש השנים האחרונות, נפרדה מרונאלדו, אחד מכוכביה הגדולים בכל הזמנים ויחד עימו גם מטבס, שהיה בורג חשוב ביותר בעונת האליפות הקודמת, וזאת מבלי שהביאה במקומם אף שם גדול. בצד השני של הכביש, בסיטי, הכסף הגדול החל סוף סוף להיתרגם לשמות גדולים ומארק יוז הצליח להנחית שם לצד רוביניו שכבר כיכב בעונה הקודמת גם את אדאביור, קולו טורה, גארת' בארי ורוקה סנטה קרוס.
הצטברות הנתונים האלה גורמת לפנטזיונרים הפרועים ביותר מבין אוהדי הסיטי לראות בעיני רוחם את המצב שרק לפני שנתיים-שלוש נראה כמו מדע בדיוני של ממש, לפיו הסיטי מסיימים את העונה מעל היונייטד, אולי אפילו מעיפים אותם מארבע הגדולות, ואולי - אם כבר ממש רוצים להתפרע - אפילו מצליחים לקחת מהם את התואר. אבל אם להיות ריאלים לרגע, סביר בהרבה ששתי הקבוצות עדיין ישחקו השנה בליגה אחרת. הסיטי תילחם בשיניים על מקום בין ארבע הגדולות וכניסה לליגת האלופות, יונייטד תנסה לעשות היסטוריה עם תואר רביעי ברציפות.
בשני המקרים, השאלה הגדולה תהיה מה באמת קובע: הכוכבים או המאמן, האיכות על הנייר או המסורת והתלכיד המגובש, במקביל לשיטת המשחק וה"קילר אינסטינקט" שכבר הוכיח את עצמו. לשני המאמנים יש אתגר ענק. אחד מהם כבר הוכיח לא פעם שהוא יכול לעמוד באתגרים כאלה, על השני עוד מוטלת חובת ההוכחה. אז איך כל זה יסתיים? הנה עוד כמה מילים על הגדולות באנגליה ותחזית לעונה החמה המתקרבת.
סר אלכס - אני כאן, לא צריך כוכבים
הקלות שבה ויתר אלכס פרגוסון גם על רונאלדו וגם על טבס מבלי להביא להם תחליפים בעלי שיעור קומה הייתה בהחלט מפתיעה, אם כי אין להוציא מכלל אפשרות שעד סוף אוגוסט ינחת בכל זאת איזה כוכב על באולד טראפורד. את השנים הקודמות ניצח פרגוסון כבר בקיץ, כשהביא ליונייטד את הכוכבים הגדולים מרחבי היבשת (רוני, רונאלדו, טבס) או כשמנע מהם (בעיקר מרונאלדו) לעזוב – אך השנה זה עוד לא קרה.
למעשה, עושה רושם שפרגוסון אפילו לא התאמץ כדי למנוע את עזיבת שניים מכוכביו. נדמה כאילו אחרי שלוש שנות אליפות אלכס החליט שהוא צריך אתגרים חדשים, ולכן הולך עד הסוף עם הרעיון של שיטה, תלכיד, והרכב שחקנים שרץ הרבה שנים ביחד. לפרגי יש קשישים כמו גיגס, סקולס ונאוויל, אבל גם הגנה יציבה וכמה צעירים מבטיחים כמו מאקודה וג'וני אוונס, וכמובן את רוני, ברבאטוב ונאני בהתקפה - בתוספת אואן מהספסל. בנוסף, עומדים לצידו מסורת וקילר אינסטינקט אינסופי ומוכח. דבר אחד בטוח: כוח הרתעה יש לו.
למרות עזיבת רונאלדו, שבשתי העונות האחרונות סיפק לפרגוסון לא פחות מ68 שערים, מנצ'סטר יונייטד היא עדיין המועמדת מספר אחת של כל הפרשנים כאן לקחת את האליפות ובוודאי להתחרות עליה עד מחזורי הסיום. התחזית שלי: כפי שהוכיחו השנים האחרונות, מסוכן מאוד להמר נגד פרגוסון אבל נדמה לי שהפעם זה לא יספיק. אלא אם כן יגיע לאולד טראפורד מישהו בסדר גודל של רובן, יונייטד רק תסיים שנייה או שלישית.
מארק יוז – האם הכוכבים יספיקו?
מעברה השני של העיר מנצ'סטר יתלבט מארק יוז בדיוק בבעיה ההפוכה: איך להצליח לבנות משורה של כוכבים בודדים תלכיד מנצח שמפגין יציבות ושמנצח גם את המשחקים שבהם הוא לא במיטבו, כמו קבוצת צמרת אמיתית.
הסיטי ביצעה רכש חסר תקדים הקיץ ועל הנייר יש לה סגל שלא נופל מארבע הגדולות, אבל בשביל להפוך אוסף כזה של כוכבים לקבוצה צריך גם מאמן גדול. האם מארק יוז הוא כזה? לפי דעתי כן, אם כי זה לא יהיה פשוט. התחזית שלי: מקום רביעי.
אברמוביץ' דווקא אופטימי
צ'לסי היא היחידה מבין ארבע קבוצות הצמרת שלא איבדה אף שחקן בולט הקיץ (למעשה באופן רשמי השחקן היחיד שהיא מכרה הקיץ הוא בן סהר). קרלו אנצ'לוטי עדיין לא אימן באנגליה והשאלה האם שיטת היהלום שלו תתאים למהירות האנגלית היא עדיין בגדר תעלומה, אבל על פניו היא נראית מצוין. יש לה סגל עמוק בצורה לא רגילה, יש לה חוד איתני בדמות אנלקה ודרוגבה, ויש לה גם הגנה ושוער יציבים עם נחישות ורוח קרב עליהם אחראי ג'ון טרי. התחזית: מקום ראשון.
ליברפול מציגה: מדד הפציעות
ליברפול הייתה עד לא מזמן חזק בתמונת מאבק האליפות בעקבות השנה האחרונה המצוינת שלה אבל המכירה של צ'אבי אלונסו הוציאה קצת את הרוח לאוהדים. למרות אקווילני שהגיע ולמרות הרכישה של גלן ג'ונסון הפעלתן, אלונסו הווה סוג של עמוד תווך מרכזי בקבוצה של בניטז.
ליברפול תלויה כעת לחלוטין בג'רארד ובטורס, שני שחקנים עם נטייה לא קטנה לפציעות (ג'רארד לא שיחק השבוע במשחק הנבחרת בעקבות מתיחה במפשעה). על הקווים, רפא בניטז אולי פיצח את צופן המשחקים בליגת האלופות אבל בליגה הוא נכשל בגדול. העונה גם נקבל תשובה לשאלה האם הוא למד את הנוסחה איך לנצח משחקים שבהם ליברפול לא מצטיינת.
בנוסף, בעקבות עזיבתו של אלונסו, יוסי בניון יכול לצפות השנה להיות שחקן הרכב לגיטימי כבר מהמשחק הראשון. באופן כללי נדמה שהשנה יהיו הרבה פחות רוטציות בהרכב וזה אולי לטובה מבחינת האדומים.
התחזית: מקום שני/שלישי, אבל אם ג'רארד וטורס יהיו פצועים ליותר ממשחק או שניים ליברפול תמצא עצמה נאבקת רק על המקום הרביעי.
ארסנל – להפוך את הכשרון ליציבות
ארסנל היא אחת הקבוצות שהכי נפגעה מתופעת מנצ'סטר סיטי, לה איבדה את עמנואל אדאביור ואת טורה. עם זאת, יש לה עדיין את אדוארדו שחזר מפציעה ואת ארשבין, וגם חבורת צעירים שעל הכישרון שלה אין עוררין. אין ספק שכשהיא בשיאה, משחקת ארסנל את המשחק היפה ביותר מבין קבוצות הצמרת.
הבעיה היא שהתותחנים מתקשים נגד קבוצות שמצופפות את ההגנה ומשחקות אגרסיבי, וכן אין לה שחקן כמו ג'רארד או ווין רוני שיכול למשוך אחריו את כל הקבוצה. ההגנה שלה עדיין לא ברמה של צ'לסי או יונייטד ובלי אדאביור היא גם חסרה סקורר שייתן את ה-15-20 שערים.
הקרב הגורלי של העונה מבחינת ארסנל מתחיל כבר בשבוע הבא, בקרב מול סלטיק על ההעפלה לליגת האלופות. ארסנל היא הבלתי צפויה ביותר מבין החמש: היא יכולה להיות זו שתידחק מחוץ לארבע הראשונות אבל גם יכולה להדהים במאבק על האליפות.
אני מהמר על האפשרות הראשונה : מקום ארבע/חמש בלבד.