היסטוריה 

מראדונה על הקווים מול סקוטלנד (צילום: רויטרס)
מראדונה על הקוים אמש. סגר מעגל | צילום: רויטרס

לפני כמעט שלושים שנה, בשנת 1979, אירחה נבחרת הכדורגל של סקוטלנד את הנבחרת הארגנטינית עטורת השבחים שרק שנה קודם לכן זכתה באליפות העולם. אחד מכוכביה הצעירים של הנבחרת האורחת היה בחור אלמוני למדי, שלא שיחק בטורניר הגביע העולמי שנה קודם לכן, אבל בקרב יודעי דבר כבר יצא שמעו כמי שאמור להיות הכוכב הבא של הנבחרת הדרום אמריקאית. לילד קראו דייגו ארמנדו מראדונה ובאותו משחק, שרק שנים רבות מאוחר יותר התבררה חשיבותו ההיסטורית, הוא הבקיע את השער הראשון שלו במדי הנבחרת הבוגרת שניצחה 3:1 את הנבחרת המקומית.

שלושים שנה מאוחר יותר הילד חזר לסקוטלנד ואף שהפעם חזר כמאמן ולא כשחקן, לאיש מבין עשרות אלפי הצופים, אנשי התקשורת וכל מי שסבב את הנבחרת הארגנטינית לא היה ספק שהוא הוא הכוכב הראשי של האירוע. גם במגרש, ועוד לפני כן, בשדה התעופה מאראדונה היה למושא התעניינות של מאות עיתונאים מכל העולם וגם ותיקי עיתונאי הספורט הסקוטיים העידו שתחרות כזאת על מקום כדי לתפוס תמונה טובה של הגדול מכולם, כולל דחיפות וכמעט מכות, לא נרשמה ביחס לאף אורח שביקר במדינה במשך הרבה שנים,

יד האלוהים

למרות שמראדונה אינו הצנוע באדם, ספק אם כשכינה את אותו שער מפורסם "יד האלוהים" ביקש להרים את עצמו למדרגת האל הכל יכול. נדמה שרצה אז לומר שהיה זה סוג של כוח עליון שהפגיש בין ידו ובין הכדור. אולם מיליוני מעריציו שבמולדת ועוד רבים אחרים לא היו זקוקים להתפתלויותיו המילוליות. מבחינתם, הגוף שאליו היתה מחוברת אותה יד היה ללא שום ספק הגוף של אלוהים, אלוהי הכדורגל לפחות, אבל עבור רבים הם אפילו יותר מזה.

הפופולריות של מראדונה חוצה ארצות וחוצה יבשות. יש לו מעריצים בכל העולם ואחד המקומות שבו הוא אהוד יותר מכל הוא המקום אליו הגיע אתמול לנהל את משחקו הבינלאומי הראשון. מה שהפך את מראדונה לדמות כל כך פופולרית ורצויה בסקוטלנד הוא כמובן אותו גול שהובקע בעזרת יד האלוהים וכמובן הגול הגאוני שבא מייד אחריו – שני גולים שביחד העיפו את אנגליה מטורניר הגביע העולמי ב-1986. על בסיס העיקרון אויבו של אויבי הוא חברי, כל מה שיש לו חלק בהשפלה של נבחרת אנגליה השנואה הופך מיד לגיבור תרבות בסקוטלנד ומכיוון שאף אחד לא הכאיב לאנגלים כמו מראדונה באותו משחק בלתי נשכח הוא נחשב גם כאן לגדול מכולם.

מי שממש לא שכח את אותה השפלה הוא טרי בוצ'ר, קפטן הנבחרת האנגלית שהשתתף באותו משחק מיתולוגי וכיום, כך רצה הגורל, תפקידו הוא לא אחר מאשר עוזר מאמן בנבחרת הסקוטית. בוצ'ר הודיע באופן קטגורי כי הוא עדיין לא סלח למראדונה על "יד האלוהים" וכי לאות מחאה אינו מתכוון ללחוץ את ידו בתום המשחק. התנהגות לא ג'נטלמנית במיוחד ודי לא מייצגת, כך נדמה. שכן רוב האנגלים מחלו זה מכבר לארגנטינאי והכירו גם הם בהיותו הגדול מכולם. ניתן אולי לסלוח לבוצ'ר בהתחשב בעובדה (שאותה הוא כמובן לא מציין) שהוא היה אחד מששת השחקנים שמראדונה עבר בדרכו לשער השני וכאב ההשפלה של השער הזה בוודאי לא נופל מהכאב על השער הראשון.

מראדונה לא התרגש כמובן מכל עניין בוצ'ר (אני אשמח ללחוץ את היד לכל מי שרוצה בכך) ובאופן כללי נראה נינוח ושלו באופן מפתיע למרות כל ההמולה סביבו. הוא לא נראה עצבני או חסר סבלנות, ענה בשמחה לכל השאלות שנשאל על ידי העיתונאים ונראה מלא וגדוש באנרגיות חיוביות. בתום המשחק, שנגמר באחת אפס קטן אבל אופטימי, הוא עבר שחקן שחקן וחיבק כל אחד מהם חיבוק דייגואי חם וגדול ובאופן כללי נראה כמו האיש הנכון במקום הנכון. אין כמובן לדעת איך הוא יתפקד בלחץ של גביע עולמי, בעיקר אם וכאשר ארגנטינה תעוף בשלב מוקדם (ליתר בטחון עדיף להכין את מכוני הגמילה בסטנד ביי) אבל כרגע הוא נראה כמו האיש הנכון במקום הנכון.

איש קטן גדול

ביחס לאלוהים הוא איש די קטן דייגו, נראה אפילו יותר נמוך ממה שהיה בימיו כדורגלן, אם כי ייתכן שפשוט זה כל האנשים מסביבו שנהיו יותר גבוהים. כשהקיפו אותו כל העיתונאים בדרכו למגרש הוא נראה פתאום כמעט כמו ילד שהלך לאיבוד ובא לך פתאום לתת לו איזה חיבוק דייגואי גדול ולאחל לו שיצליח.

בכל זאת, מגיע להם. אחרי הכל יש לו נבחרת נהדרת שמשחקת כדורגל גדול ובמונדיאל הקודם היא ללא ספק שיחקה את הכדורגל האטרקטיבי והיפה ביותר והייתה ראויה ללא ספק ללכת עד הסוף. אז היה חסר להם אותו משהו נוסף שהופך נבחרות מצוינות לאלופות עולם. כרגע מראדונה, ביחד עם היורש המובהק שלו, ליאו מסי, בהחלט נראה כמו אותו משהו נוסף למרות שליתר בטחון אולי כדי לחזור למסורת שהייתה נהוגה בנבחרת ארגנטינה במשך כמה מונדיאלים רצופים כולל, אם אינני טועה, לפני זה של מונדיאל 1986 - לקיים את משחק הידידות האחרון לפני המונדיאל, דווקא אצלנו בארץ הקודש.

אנחנו אולי נפגין שוב אותה יכולת מפורסמת לסחוט תוצאות תיקו הירואיות במשחקי ידידות שאינם קובעים דבר. דרור קשטן, מאמן ואדם שהוא האנטי תיזה המובהקת ביותר בכל היוניברס למראדונה מכל בחינה שהיא, יגיד בוודאי ששוב הוכח שהדירוג לא משקר ואז יתפנה להסביר מדוע שוב נכשלה ישראל לעלות למונדיאל ("אבל בואו לא נשכח שהצערנו את הנבחרת ויצרנו את התשתית להצלחה בקמפיין הבא"!) ומראדונה יטוס יחד עם מסי וחבריו לדרום אפריקה כדי להוכיח שוב לעולם מי הגדול מכולם.