בעיצומו של מסע הרכש המטורף, חסר התקדים והפרופורציות של פלורנטינו פרס בקיץ הקודם, ז'ואן לאפורטה עקץ את הנשיא המדרידאי. "ריאל קונה כוכבים, אנחנו מייצרים אותם", אמר אז הפרזידנטה של ברצלונה במשפט שיכול לסכם את עונת 2009/10 בכדורגל הספרדי בצורה מושלמת.
253 מיליון יורו שפך פרס כדי להנחית בסנטיאגו ברנבאו את כריסטיאנו רונאלדו, קארים בנזמה, קאקה, צ'אבי אלונסו, ראול אלביול, אלבארו ארבלואה ואסטבן גראנרו רק כדי לסיים עונה שניה ברציפות ללא אף תואר, ועוד אחת שבה הוא צריך לראות היריבה המושבעת מקטאלוניה חוגגת. אצלו במגרש הביתי.
מאז שאייאקס ירדה מגדולתה באמצע שנות ה-90, מחלקת הנוער של ברצלונה נחשבת לטובה בעולם ואם מישהו היה צריך הוכחה נוספת לכך, הוא קיבל אותה העונה.
כדי להבין עד כמה לקאנטרנוס (שחקני בית, מלשון קאנטרה, ה"משתלה" שבה צומחים השחקנים) היה חלק מכריע בזכיה באליפות מספר 20 בתולדות הבלאוגראנה, מספיק להסתכל על הנתון הבא: 141 שערים כבשו העונה החניכים של גוארדיולה בכל המסגרות, 97 מהם הובקעו על-ידי שחקנים שגדלו במועדון, 68.79%. בלתי נתפס.
אז איך הכל התחיל?
גוארדיולה סיים את העונה כמאמן השני בלבד בתולדות הליגה שזוכה ב-2 אליפויות ב-2 העונות הראשונות שלו על הקווים בספרד (הראשון היה פאביו קאפלו שעשה זאת ב-2 עונות נפרדות, ב-1996/97 וב-2006/07 עם ריאל) אבל נקודת הפתיחה שלו, ביחס לבלאנקוס, לא היתה פשוטה.
הגעת הסטארים לברנבאו חיזקה את ריאל בצורה קיצונית והעמידה במדריד סגל לא פחות חזק מזה שהיה בברצלונה, אבל היתרון של גוארדיולה היה שהקבוצה שלו רצה הרבה יותר זמן, המשחק שלה היה הרבה יותר שוטף ועבד כמו מכונה.
עם זאת, הדעה הרווחת היתה אז שעם הזמן רונאלדו וחבריו יתחברו, הכימיה הקבוצתית תשתפר ממשחק למשחק ועד שלבי ההכרעה, הבלאנקוס ימחקו את היתרון הגדול של בארסה: הניסיון. זה, והחשש בקטאלוניה בנוגע לרעב השחקנים לתפקד בצורה מושלמת עונה אחרי שזכו בכל תואר אפשרי, העלו סימני שאלה לגבי יכולת הקבוצה - שנחשבה לטובה בעולם – להיאבק בקבוצת הכוכבים של ריאל.
שנה אחרי התכנון המקורי שלו, גוארדיולה שיחרר את סמואל אטו והביא במקומו את זלטן איברהימוביץ' בעסקה שהפכה את השבדי לרכש היקר ביותר בתולדות בארסה והעלתה תהיות: איך הסגנון של חלוץ אינטר לשעבר ישתלב בטיקי-טאקה, משחק הצירופים של הבלאוגראנה.
ביחד עם איברה, הגיע ממילאנו גם מקסוול ו-25 מיליון יורו נוספים נזרקו לפח. אה, כלומר, על דימיטרו צ'יגרינסקי. זהו, וזאת גם היתה הבעיה – הסגל של בארסה נהיה צר מדי. בעוד שבחוד פפ החליף שחקן בשחקן, השמיכה התקצרה במיוחד בקישור עם עזיבתם של אלכסנדר חלב לשטוטגרט ושל איידור גודיונסן למונאקו, מה שלא הותיר מחליף ראוי לצ'אבי ולאינייסטה (ולא, סיידו קייטה הוא הרבה דברים, אבל שחקן זה לא אחד מהם).
אם לא די בכך, גוארדיולה ידע שבינואר הוא יאבד למשך כחודש את קייטה ובמיוחד את יא-יא טורה בעקבות אליפות אפריקה. כך מצא את עצמו סרחיו בוסקטס הופך אט אט לקשר האחורי הפותח למרות איכויותיו הרבות של החוף-השנהבי, במה שנראה בהתחלה כתהליך שנועד להריץ את הקטאלוני לתקופת הטורניר בלבד.
גם כשטורה חזר לברצלונה, כשנראה היה שהוא יחזור למקומו הטבעי בהרכב, הוא הפך לשחקן ספסל לכל דבר ועניין, דבר שהחליש את הקטאלונים, שחסרו בחלקים לא קטנים מהעונה גם את אנדרס אינייסטה.
מסי אחד ופדרו כאקס-פאקטור
למרות שבליגה בארסה יכלה לספור על כף יד אחת את מספר הפעמים שנתקלה באתגר, החיסרון בפליימייקר נוסף ליד צ'אבי, פגע בבלאוגראנה – בעיקר באירופה. לליגה כנראה שליאו מסי אחד מספיק, בטח בעונה מטורפת שבה הוא כובש 34 שערים בליגה, 47 (!) בכל המסגרות ומשווה את שיאו של רונאלדו (המקורי) מעונת 1996/97, שהקנו לו את תואר הפיצ'יצ'י לראשונה בקריירה.
"מסי הוא השחקן הכי גדול שראיתי בחיים שלי", אמר גוארדיולה בחגיגות האליפות על הכוכב הארגנטיני. אם הילד מרוסאריו הוא שחקן העונה של בארסה והסגן שלו הוא צ'אבי, אחד שסחב את הקבוצה - בה גדל - על הכתפיים תוך כדי שהוא משחק פצוע ומסכן את עצמו לפני המונדיאל, אי אפשר בלי לציין את האקס-פאקטור: פדרו.
להגיד שהקשר מהאיים הקנאריים עשה את הפריצה הגדולה זה אנדרסטייטמנט. אף אחד לא ציפה ממנו בתחילת העונה – כשתיירי הנרי עדיין היה בתמונה – להיות שחקן הרכב, כינור שני בהתקפה ובטח שלא להפוך למכונת שערים, בטח כשלפניו ברוטציה עמדו הצרפתי, איברהימוביץ', מסי, בוז'אן קרקיץ' וז'פרן סוארס.
פדרו סיים את העונה עם 23 שערים בכל המסגרות (2 יותר מלזלאטן), כולל כיבושים ב-6 מסגרות שונות ובמשחקים ומעמדים שלשחקנים אחרים עם ניסיון כמו שלו, היו רועדות הרגליים. הוא הבקיע את הגול שהביא לבארסה את הסופר-קאפ האירופי, הרשית פעמיים בגביע העולם לקבוצות (בחצי ובגמר), כבש שערי ניצחון מול אלמריה וגיחון והכניע את איקר קסיאס בהופעת הבכורה שלו בסופר-קלאסיקו לעיני סנטיאגו ברנבאו מלא.
לכך צריך להוסיף גם העונה האדירה של ויקטור ואלדס, שזכה בתואר הזאמורה, המוענק לשוער המצטיין, אחרי שספג 24 שערים בלבד ב-38 הופעות עם ממוצע ספיגה של 0.63 למשחק, ואת דני אלבס שאחראי ל-15 בישולים (בכל המסגרות) מעמדת המגן הימני, את קרלס פויול ואת ג'רארד פיקה, שהופך לאחד הבלמים הטובים בעולם.
תחברו את הכל ביחד ותקבלו עונה היסטורית. כזו שבה בארסה מסיימת את העונה עם שיא נקודות לעונה בספרד במתכונת הנוכחית (38 נקודות, 3 נקודות לניצחון) – 99 (!) עם 86.84% הצלחה, עונה שבה היא שוברת שיא נוסף (ביחד עם ריאל) עם 31 ניצחונות, מסיימת עם הפרש השערים הטוב בתולדות הליגה (74+) והכי חשוב - מנצחת את הקבוצה הכי יקרה בתולדות הכדורגל. עד כדי כך העונה של בארסה היתה אדירה, שהיו כאלה שאף העזו להשוות אותה (בחוסר צדק) לעונת 2008/09 המושלמת, כאילו שסמואל אטו והנרי, בגדולתו, כבר נשכחו.
בכל עונה אחרת, כנראה שבארסה היתה זוכה באליפות כבר מזמן והמרדף העיקש שניהלה אחריה ריאל (ששברה בעצמה את שיא הנקודות עד העונה הנוכחית) סיפק לנו עונה מותחת עם דרמה, הרבה שערים ומאבק שלא הוכרע עד מחזור הסיום אבל גם סימני שאלה רבים בנוגע לליגה עצמה.
אחוזי ההצלחה המטורפים של ריאל ובארסה העונה והמרחק בין האלופה החדשה-ישנה לשלישית, ולנסיה, 28 נקודות, גרמו לגל ביקורות מצד מי שהוא – בערך – כל אחד שלא קשור לבלאוגראנה או לבלאנקוס בטענה שמדובר בליגה של 2 קבוצות.
רשימת הכוכבים האינסופית של בארסה וריאל גרמה לפער איכותי עצום בינה לבין ולנסיה, אתלטיקו מדריד, ויאריאל, סביליה וכל היתר, וכשמבינים שגם בקיץ הקרוב פלורנטינו פרס ינסה לשבור את השיאים של עצמו (ג'רארד? טורס? רוני? מייקון?), לא נראה שהמצב הולך להשתפר.
אז מה בכל זאת מתכוונים לעשות? נציגי שאר קבוצות הליגה רוצים שכספי זכויות השידור יחולקו בצורה שוויונית יותר מאשר המצב כיום, בו בארסה וריאל חתומות על הסכם של כ-150 מיליון דולר כל אחת לשנה, בעוד המועדונים האחרים צריכים להסתפק בהרבה (!) פחות. לגרום לשינוי בקרוב תהיה משימה די קשה לנוכח כוחם הרב של שתי היריבות המושבעות והחלטה סופית בעניין עדיין לא התקבלה.
יוני בפתח, זה מתקרב
לא, לא המונדיאל כי אם הבחירות לנשיאות ברצלונה שייערכו ב-13 ביוני ובהן ייקבע מי יחליף בתפקיד את לאפורטה, שיפנה לפוליטיקה. הנשיא הנבחר יקבע במידה רבה את אופן החיזוק של בארסה לקראת העונה הבאה, אבל עוד לפני כן ייתכן שבקרוב מאוד הקטאלונים יודיעו על רכש לקראת 2010/11.
ססק פברגאס ודוד וייה הם השמות החמים ביותר שאמורים לנחות בקאמפ-נואו ועל-פי דיווחים בתקשורת הקטאלונית, בארסה כבר הגיעה לסיכום עם השניים, אם כי הסכם כזה או אחר עם קבוצותיהם, ארסנל ו-ולנסיה, עדיין לא נחתם (או שכן ועדיין לא הוכרז רשמית) ואם העניין לא ייסגר סופית עד יום הבחירות, העסק יהפוך ליותר מסובך ויהיה תלוי בנשיא הנבחר.
וייה מיועד להיכנס לנעליו של הנרי (שנמצא בדרך ל-MLS) באגף שמאל של התקפת בארסה, לנצל את המהירות שלו כדי להיכנס למרכז, להשתתף במשחק הלחץ המוכר לו מנבחרת ספרד ולשמש כחלוץ המרכזי במידת הצורך במקום איברהימוביץ', שאמור להמשיך לעונתו השניה בקבוצה למרות פרסומים שייתכן ויימכר.
רכישת מספר 7 של ולנסיה אמורה להיסגר בקרוב בעוד זו של פברגאס קצת יותר מסובכת למרות הצהרתו כי אם יעזוב את לונדון, ישחק רק בברצלונה. גם אם הקטאלוני כבר סיכם בקבוצת נעוריו, עדיין הבלאוגראנה צריכים להגיע עם ארסנל להסכם על גובה העסקה וכשמדובר בכוכב הגדול של ארסן ונגר, הלונדונים לא יוותרו כל-כך מהר על הקפטן שלהם. ייתכן אף שיא-יא טורה, שסוכנו הביע לאחרונה את חוסר שביעות רצונו ממעמד הקשר מחוף השנהב, יעשה את הדרך ההפוכה לאמירויות.
בגזרת העוזבים, בנוסף להנרי, גם רפא מארקס אמור להיפרד מבארסה ומנגד, גוארדיולה ינסה לרכוש מגן ימני מחליף לדני אלבס מאחר והשחקן היחיד בסגל שמשחק בעמדה הזו, פרט לברזילאי, הוא פויול.
בכל מקרה, בברצלונה לא מתכוונים להתפרע בקיץ בנוגע לחיזוק (למרות שפברגאס ו-וייה יעלו לא מעט) אלא רק לבצע שינויים קוסמטיים בסגל שיוכל לעמוד במעמסה של עונה שלמה. אחרי הכל, כסף לא קונה תארים. תשאלו את פלורנטינו.
