כדורגל בצל המוות (gettyimages)
כדורגל בצל המוות (gettyimages) | צילום: ספורט 5
החל מיום חמישי הקרוב ערוץ GOLD5+ ישדר פרקים נבחרים מתוך סדרת הסרטים הדוקומנטריים המופלאה של ESPN, "30 על 30". בסך הכל ישודרו עשרה פרקים, והראשון שבהם הוא "שני האסקוברים". אנחנו נלווה את השידורים עם כתבות כאן באתר.

כל מי שהתחיל לעקוב אחרי כדורגל עולמי בתחילת שנות התשעים וסביב המונדיאל באיטליה יכול היה לטעות ולחשוב שנבחרת קולומביה היא מאריות הכדורגל העולמי, בוודאי הנבחרת השלישית בטיבה בדרום אמריקה. ההרגשה הזו נוצרה כמובן בזכות שחקנים פנטסטיים כמו האיש והתלתלים, קרלוס ואלדרמה, השוער המטורף בתולדות הכדורגל רנה היגיטה, החלוץ הכוכב פאוסטינו אספירייה (שלא שיחק ב-90), וכמובן קפטן הנבחרת המוערך, הבלם אנדרס אסקובר. יחד הובילו את הנבחרת הקטנה להישגים הגדולים בתולדותיה.

הסרט 'שני האסקוברים', פרק מספר 16 בסדרה, מתמקד בסיפורים המקבילים של הנבחרת ושל המדינה עצמה. מצד אחד ניצבים הכדורגלנים של קולומביה, שהדהימו את העולם והגיעו לשמינית גמר המונדיאל ב-1990, אבל התרסקו במונדיאל 1994 עם השער העצמי של הקפטן, אנדרס אסקובר. מהצד השני מובא סיפורה של המדינה עצמה, שבשנות השבעים המוקדמות, כשהדרדרה למכת פשיעה, מוות מיותר ועוני, ראתה את פאבלו אסקובר, ברון הסמים הגדול, דואג לשכבות החלשות שלה, ובמקביל מנהל את עולם הפשע.

נדמה כי העובדה שקפטן נבחרת הכדורגל והשליט המסוכן חלקו שם משפחה היא פרט מקרי לחלוטין, אבל יש בו כדי להציג כמקשה אחת את כל הסיפור של קולומביה והכדורגל שלה, בשנים שבהם הסרט עוסק. הרי הכדורגל בקולומביה הגיע לשיא הצלחותיו בזכות הכסף שהוזרם אליו מקרטלי הסמים השונים במדינה, תופעה שנקראת בסרט "נרקוסוקר" (Narcosoccer"), כדורגל-סמים. פאבלו אסקובר, אוהד כדורגל מושבע, הוביל אותה. כך, למשל, זכתה ב-1989 קבוצתו של אנדרס אסקובר, אתלטיקו נסיונאל, בקופה ליברטדורס, בזכות כמויות הכסף הבלתי נגמרות שהזרים אליה פאבלו אסקובר.

אסקובר אחרי השער העצמי (gettyimages)
אסקובר אחרי השער העצמי (gettyimages) | צילום: ספורט 5

שיאו של הסרט שמוצג כבר בתחילתו ומרחף מעליו לאורך כל הצפייה הוא כמובן שערו העצמי של אנדרס אסוקבר במשחק נגד הנבחרת האמריקאית במונדיאל 94, שנערך בארה"ב. שער עצמי שתרם להפסד 2:1 של קולומביה, ולהדחתה בסופו של דבר כבר בשלב הבתים. הרגע הזה, גם לדעת כמה מהדמויות שמתראיינות לסרט, הוא נקודת השפל של הכדורגל הקולומביאני, נקודה ממנה הדור הזה לא הצליח להתרומם. שבוע וחצי בלבד לאחר אותו משחק נרצח אסקובר ביריות ע"י חברי כנופיה במרכז עיר מגוריו, מדיין, במהלך בילוי. השחקנים שהתראיינו לסרט הודו שאחרי התקרית הזו הם לא רצו יותר לשחק כדורגל למען ארצם, והבינו שדור הזהב לו היו שותפים נגדע ע"י קליעים של רוצחים שכירים.

צמד הבמאים מנסה לשחזר את האווירה סביב אותם ימים בעזרות ראיונות עם עדים. כלומר, אנשים שהיו קרובים לשני האסקוברים במציאות, בניגוד לסרטים אחרים שמביאים הרבה מדבריהם של פרשנים. אם זה בן דוד קרוב של פאבלו, או רוצח שכיר שעבד בצמוד אליו, או אם זה שחקני הנבחרת או אחותו וחברתו של אנדרס. הראיונות הללו, בזכות העובדה שהם מגיעים למעשה "מיד ראשונה", לא משמועות ולא מפרשנויות, מצליחים לייצר בצופה תחושה של חזרה לנקודת הזמן בה התרחשו האירועים.

כמו כן, זה מאפשר לקבל את הקווים המנחים של הבמאים ואת הזווית שלהם ביתר קלות. למשל, כשהדוברים בסרט טוענים שפאבלו אמנם היה איש פשע אבל דאג לעניים, אנחנו כמעט מאמינים להם שניתן לחשוב על המפלצת ההיא כעל איש קדוש שכל מטרתו היתה לעשות את העולם טוב יותר.

הכדורגל היה בשיאו, מקורות הכסף לא..
הכדורגל היה בשיאו, מקורות הכסף לא.. | צילום: ספורט 5

כשמנקים את הנימה האישית של הקולומביאנים, מגלים זווית חדשה לסרט. זוג האחים הבמאים (ג'ף ומייקל צימבליסט) ניסו ללמד אותנו כאן לקח פשוט – הכסף הגדול שהגיע ממקורות לא כשרים (רשת הסמים הענקית במדינה), ובתחילה סינוור את ראשי הכדורגל של קולומביה, הוא גם מה שהפך בסופו של דבר את הכדורגל ואת המדינה כולה. לקח שאולי כדאי שילמדו אותו גם בקבוצות הכדורגל שלנו ובאירופה, והוא שלפעמים כדאי לשאול יותר שאלות. רק אחרי נפילת פאבלו הבינו הפולטיקאים בקולומביה שהגיע הזמן לטפל במדינה מהיסודות. אותו כסף שהוזרם לכדורגל והעניק לעם שמחה מסויימת בזמנו, הלכה למעשה כרסם במוסדות המדינה, הכניס את התושבים לאופוריה ולמעשה אפשר לברוני הסמים להמשיך להשתלט על המדינה ולהביא אותה לאבדון ולנקודת השפל כמו רציחתו של קפטן נבחרת הכדורגל, בגלל משהו פעוט כמו שער עצמי במשחק כדורגל.

למזלם של הקולמביאנים, המורשת של אנדרס היתה חזקה יותר מהמורשת של פאבלו. אחרי השער העצמי, ובעידוד חבריו וקרוביו, הוא פירסם מכתב אישי גלוי לאזרחי קולומביה, באחד מהעיתונים הגדולים בקולומביה. במכתבו ניסה להסביר לעם שלו שטעויות קורות לאנשים, ושיש דברים יותר גרועים בעולם. הוא סיים את המכתב בנימה אופטימית כשכתב את המשפט שהפך למזוהה ביותר עמו: "החיים לא יכולים להיפסק כאן". באופן מזעזע, החיים שלו דווקא כן נפסקו שם. אבל המסע לחיים החדשים של קולומביה כמדינה וכאומת כדורגל רק התחיל. הוא עדיין נמשך.