השנה היא 1909, יהודים בווינה מוצאים עצמם מול דלתות סגורות של מועדוני ספורט עם גילויי אנטישמיות שרק הולכים ומתגברים. הם מחליטים לעשות מעשה ומקימים את הכח וינה, מועדון ספורט יהודי שמייצג את אוסטריה במשחקים אולימפיים, מביא מדליות והופך לאחד ממועדוני הספורט המובילים בעולם.
"הכח" מספקת 29 שנים של זוהר ושגשוג, ומהווה מקור גאווה לקהילה היהודית עד לנקודה בה גרמניה משתלטת על אוסטריה ב-1938 ומוחקת את מועדון הספורט היהודי. אלא שמתחת להריסות, למרות הכול, חזון "יהדות השרירים" של מקס נורדאו לא קמל: הרוח היהודית לא נשברת, מולידה באותה שנה את אחת מקבוצות הכדורגל הראשונות בארץ ישראל, ואף מחייה מחדש את מועדון הכח מיד לאחר מלחמת העולם השנייה.
לגדול על הכח
"בזמן שכיהנתי כיו"ר הכח עמידר-רמת גן היה תלוי על הקיר בחדר ההלבשה של השחקנים קלף הזמנה לאוהדי כדורגל לבוא ולצפות במשחק בין הכח וינה לנבחרת פלסטין", מתגאה איציק פוזמנטיר, יו"ר הכח רמת גן לשעבר. "הכח היה מועדון מופלא בכל פרמטר, אפילו עולמי. אבא שלי שיחק כדורגל בילדותו עוד לפני השואה וכבר אז גדל על סיפורי הכח וינה", מציין פוזמנטיר. "אני זוכר תמונה מדהימה של אבי בשחור לבן, שמופיעים בה כמה בחורים שגורשו לקפריסין בתקופת הבריטים, והם לובשים שם גופיות לבנות שעליהן מצויר בעט מגן דוד עם האות ה' בפנים".
כדי להסביר לילד מתבגר את תהילת העבר של שופט כוכב נולד, צביקה פיק, מסבירים לו שפעם צביקה היה כמו נינט. כדי להסביר את גדולתו של מועדון הכח שהוקם לפני 100 שנה, צריך להבין את המשמעות של מועדון כזה באירופה האנטישמית של תחילת המאה ה-20, ואת יכולתו להגיע להישגים אדירים למרות הכול. מעבר ל-25 אלף יהודים שהצליחו ליהנות ממתקני ספורט משלהם מבלי להתנצל, המועדון ייצר ספורטאים יהודים וירטואוזים שזכו להישגים לא מבוטלים, כמו המתאבק מיקי הירשל שזכה בשתי מדליות אולימפיות בלוס אנג'לס 1932, השחייניות הדי ביננפלד, פריצי לוי ויהודית דויטש.
היהלום שבכתר הייתה קבוצת הכדורגל של הכח, שהופיעה על המגרש במדי כחול-לבן עם מגן דוד. הקבוצה קטפה את אליפות אוסטריה בעונת 1924/25 וגברה על ווסטהאם הלונדונית ועל קבוצות אנגליות אחרות שלא נוצחו בעבר במגרשן הביתי. הכח ניצחה כל מי ששיחק מולה במשחקיה בארץ ומשכה 46 אלף צופים למגרש הפולו בניו-יורק, במשחק הראווה שלה מול קבוצת כוכבי ניו-יורק של ליגת הכדורגל האמריקאית בשנת 1926. לא פחות חשוב מההישגים הספורטיביים, הכח סיפקה תחושת שייכות לתושבי וינה שעבורם המועדון על כל מתקניו שימש גם כמקום מפגש חברתי לכל דבר, ואולי אפילו סוג של משפחה.
מווינה לרמת גן
האנשלוס, סיפוחה של אוסטריה לגרמניה ב-1938, גדע את התקופה היפה בבת אחת. מעבר להלאמת המבנים ומתקני מועדון הספורט היהודי על ידי הגרמנים, נמחקו הישגיהם של הספורטאים מהרשומות ומועדון הכח וינה למעשה היה כלא היה.
למרות ניסיון החיסול השיטתי של המועדון על ידי הנאצים, ניצנים של הכח וינה צמחו בישראל ב-1938 בדמות קבוצת הכדורגל הכח תל אביב. הקבוצה, שהוקמה על ידי יוצאי הכח וינה שעלו ארצה, נקראה בגלגולה המאוחר יותר הכח מכבי רמת גן, או בשמה הנוכחי - הכח עמידר רמת גן.
הכח הארץ-ישראלית שימרה את מגן הדוד ואת האות ה' על המדים, אך שינתה את צבע הבגדים לסגול, זאת לאחר שאוסטריה וינה, מועדון נוסף באוסטריה שגם בהנהלתו ישבו יהודים, ראה לנכון לסייע למועדון הישראלי בתחילת דרכו ושלח לו סטים מתלבושתו הסגולה.
מוטי בר לב, בן 54, אוהד את הכח מאז שהוא זוכר את עצמו. "אבי שיחק כדורגל בחו"ל בקבוצה יהודית", מספר בר לב. "אחר כך כשעלינו לארץ הוא שיחק בכפר סבא, וכשעברנו לגור ברמת גן בסמוך למגרש של הכח, הוא סחב אותי למשחקים מגיל שלוש יחד עם אחי". גם את מורשת הכח ינק בר לב לראשונה מאביו: "הוא הסביר לי שהייתה פעם קבוצה ששיחקה גם בימים קשים כשמגן דוד מוטבע באמצע חולצת השחקנים עם האות ה', את השאר כבר קראתי לבד".
לאחר מלחמת העולם השנייה הרוח היהודית הספורטיבית בווינה הוכיחה שוב שלא ניתן לשבור אותה בקלות ומיד הוקמה הכח בשנית, למרות שבווינה נותרו 6,000 יהודים בלבד מתוך 180 אלף שהתגוררו בה לפני המלחמה. המועדון שרד את הימים שלאחר המלחמה תוך שכירת מתקני ספורט לשימוש הקהילה היהודית. ב-2002 הוחלט כי השטחים שהולאמו על ידי הנאצים יוחזרו לקהילה היהודית, ורק בשנה שעברה נבנה מועדון הספורט היהודי בווינה על אדמותיו שהוחזרו.
אין עתיד בלי עבר?
"המוטו שלי בחיים הוא שאין עתיד בלי עבר", מסביר פוזמנטיר. "כמה שזה ישמע ציוני ופלצני, הכח היא דמות היסטורית לעם היהודי. מדובר בספורטאים ששרדו ובנו קבוצה על חורבות הכח וינה, זה ענק". ואולם יחד עם זאת, פוזמנטיר מתוודה כי למרות סיפורו האדיר של המועדון, בקבוצה הנוכחית של הכח לא נותנים מספיק דגש למורשת: "בימים כמו ימי שואה צריך להדגיש במועדון יותר את חשיבות העבר. ראשי המועדון יכולים בכמה מילים לתת הסבר פשוט של משמעות בגדי הקבוצה".
בר לב מעריך כי הדגש המועט על המורשת יכול להיות טמון בשנים שחלפו להן ובאוהדים שהתחלפו. "בשנות ה-70' ובתחילת ה-80' היה לקבוצה מספר אוהדים גדול, צאצאים של אותם שחקני כדורגל בהכח שהיו בחיים, והייתה יותר מודעות. מאז הדגש הלך ופחת", אומר בר לב. "גם הקבוצה הצליחה פחות. אנשים התרחקו מהקבוצה וזה לא עזר".
האוהד הוותיק כלל לא בטוח ששימור המורשת יכול להצליח במגרשים בימינו. "אנשים באים למשחק עצמו לראות הצלחה בליגה, הם לא נכנסים לעומק", הוא מסביר. "המקום לשים דגש הוא בספרים ובעיתונות. בכלל קשה היום להעביר את השואה מדור לדור, זה נעשה בחריקת שיניים".
השנה חוגג מועדון הכח 100 שנים להיווסדו, ממש כמו העיר תל אביב. הכרוז במשחקים משמיע את המילה הכח וביציעים האנשים עדיין מדברים על העבר, אותו עבר בו הספורט היה מעבר למקצוע, מעבר לתוצאה, מעבר לבילוי, וכל ניצחון או הישג תיפקד כהוכחה ניצחת לעמידותה של הרוח היהודית.