מלחמה וזיכרון: החגיגה של לוזון היתה רק קלף בקרב על התודעה
אחרי שסגר קמפיין בסטייל, הוא יכול היה לסתום פיות ולהגיד את האמת: שהיורו הזה הוא לא הישג. אך במקום זה המאמן פצח בקרב על האופן בו הטורניר ייחקק. השמחה המביכה שלו בסיום רק סיפקה נשק במערכה נגד העובדות והפרופורציות
איזה לילה זה היה. הילדים לא ילכו היום לבית הספר. הם לא ישכחו את השעות האלה. כולנו נזכור איפה היינו כשכל עם ישראל חגג את ההישג חסר התקדים והמופלא בחוצות המדינה. איפה היינו כשבעיטה אדירה של אופיר קריאף הרעידה את רשת שערה של המעצמה מאנגליה, העלתה את הבחורים בכחול לבן ליתרון הירואי והיסטורי, ושלחה את איצטדיון טדי המפואר והמחודש לשמיים. שאגות של שמחה. אושר באוויר. המאמן לא יודע מה לעשות עם עצמו מרוב אופוריה, פורץ למגרש כמו משוגע בטירוף מוחלט, עוד במהלך המשחק, מתרוצץ אחוז אמוק בין ילדים חסרי חשק באדום. עשינו את זה! השגנו את הניצחון! אמא, הבאתי גביע!
