הכדורגל העולמי כיום: זה כבר לא מה שהיה פעם

מניתוח האבולוציה של משחק הכדורגל מתחילת המילניום הנוכחי ועד הלום עולה השאלה: האם להגיד בפה מלא שהענף הביא עמו איזושהי בשורה חדשה באותו פרק זמן? ובכן, התשובה היא כן ולא.

מחד, ההתפתחות היא חיצונית, ברמת המעטפת – העלייה בכוחן של רשתות השידור הובילה לכך שהחשיפה לכדורגל והזמינות שלו עבור האוהד הממוצע גדלו שבעתיים, המשחק שהיה "שייך לעם" כדברי הקלישאה, הפך גם לנחלתן של האליטות, בעוד שהכסף הגדול, הפך לגדול עוד יותר.

אולם בסופו של דבר, הכדורגל עצמו נותר אותו משחק שמרני. בשעה שבענפים כמו כדורסל וטניס נעשה בשנים האחרונות שימוש במצלמות כדי למזער את כמות הטעויות, קברניטי פיפ"א הגנו בחירוף נפש על החוקים של משחק הכדורגל בלהט ורק שלא יאבד מהתמימות שלו, את הכדורגל הכוללני לא המציאה ברצלונה אלא נבחרת הולנד של שנות ה-70 ואם כבר הגיעו שינויים הם היו קוסמטיים, למשל בחוק הנבדל כאשר בעבר הספק היה לטובת ההגנה וכיום הוא לטובת ההתקפה.

ובכל זאת, בסיכומו של עשור, יהיה זה פשע להתעלם מכמה תמורות שעברו על הכדורגל העולמי – להלן הטרנדים שהותירו את חותמם על הענף ב-10 השנים האחרונות.

אוליגרכים

השתלטותם של אנשי עסקים אמידים על עולם הכדורגל הביאה אומנם לדומיננטיות של הקבוצות האנגליות במפעלים האירופים ולסטנדרטים כלכליים חסרי תקדים, אך הוכיחה, שוב, שכסף הוא לא בהכרח ערובה להצלחה. אומנם צ'לסי זכתה בשתי אליפויות רצופות די בסמוך לרכישתה ע"י הטייקון הרוסי, בדומה לבית"ר ירושלים בתקופת ארקדי גאידמק, אולם מנגד לא חסרים כישלונות (מנצ'סטר סיטי) ובסופו של דבר צריך לזכור שכסף מוביל לא פעם לשיגעון גדלות ושכמה מאותם אוליגרכים/שייחים (חלקם גם לא אנשים יציבים במיוחד) יכולים מתישהו להשתעמם מ"הצעצוע" החדש שלהם ולהביא הרס על המועדונים.

סרייה מה?

סיבות? לא חסר - הכסף הגדול שגרם לנהירה של שחקנים כזידאן, קאקה, רונאלדו ושבצ'נקו אל אריות הכדורגל, פרשת הטיית המשחקים ("קאלצ'יופולי) שריסקה את יובנטוס והטילה בספק את האמינות של הליגה, מיעוט הצופים והכדורגל הטקטי שהמאיס את עצמו על ציבור האוהדים. אם בעבר הליגה האיטלקית קסמה גם לבנות המין הנשי, הרי שדייויד בקהאם, כריסטיאנו רונאלדו ואחרים נתנו את ההוכחה שבחורים יפים יש גם במקומות אחרים על גבי הפלאנטה.

המקרה של אינטר, שרמסה ודרסה כל יריבה מקומית אולם בשום שלב לא איימה על התואר בליגת האלופות, הוא ההוכחה הגדולה ביותר לאוזלת ידה של הסרייה A, שמעבר לכך גם מותגה כבית קברות לשחקנים (ריבאלדו, רונאלדיניו, בקהאם) או כמעוז הקשישים וכמקום לסיים בו הקריירה (מאלדיני, אינזאגי, קאפו), MLS לעשירים.

חוס הידינק

 "לפני שנתיים נפגשתי עם חוס בהולנד וביקשתי לגעת בידיו", סיפר חלוצה של ארסנל, רובין ואן פרסי, טרם המפגש עם הידינק בחצי גמר הגביע אשתקד. "הוא שאל אותי 'למה' והשבתי: 'כי כל מה שאתה נוגע בו הופך לזהב'". האבסורד הוא שדווקא ממעמד של פייבוריט, כשל הידניק בניסיונו להוביל את רוסיה למונדיאל בדרום אפריקה וניפץ במעט את מיתוס הקוסם/האביר על הסוס הלבן שנוצר לו.

חלוץ מרכזי – דור הולך ונעלם

בשנים האחרונות הטרנד הקיים הוא ליצור חצאי חלוצים ואם הם מוכשרים בעוד אספקטים של המשחק אז מניידים אותם במידת הצורך לאגפים ולעיתים אף נותנים להם חופש התקפי מוחלט. תיירי הנרי של ארסנל הוא הדוגמא המובהקת לכך, גם כריסטיאנו רונאלדו עונה להגדרה, אפילו ליאו מסי – שלושתם יכולים לשחק בצד, במרכז, כחלוצים שניים ובסיטואציות מסוימות גם כחלוצי מטרה.

בארץ, הניסיון ליצור שחקני התקפה כלבויניקים גרם לאפקט ההפוך. דוגמאות? לא חסר. שלומי ארבייטמן, מוחמד גדיר ועמית בן שושן הם רק כמה שחקנים שגדלו כמספרי 9 גרידא והוסטו לצדדים רק כדי לפנות מקום לזרים בתפקידם המקורי – ברוב המקרים זה לא עבד. במחשבה שניה, כמה הנרי, רונאלדו, מסי ובנזמה כבר יש?

קשר 50/50

ובכן, לשם כך מצאו פתרון – שחקן שעושה את הכל. בארץ, הקשר הראשון ששילב הגנה והתקפה ברמה גבוהה היה משה סיני בשנות ה-80. שני עשורים מאוחר יותר ואותו קשר "50-50" כפי שנהוג לקרוא לו בז'רגון המקצועי, הוא אולי התפקיד הנפוץ ביותר בכדורגל העולמי - מיכאל באלאק, צ'אבי, דקו, סטיבן ג'רארד ואחרים הם דוגמאות בולטות לשחקנים שמשלבים את שני המרכיבים. אומנם יש שחקני התקפה טובים מהם, כמו גם שחקני הגנה, אבל הסינתזה בין אותן מעלות מהווה תוצר קטלני ומצרך חשוב לכל מאמן. 

פרו אבולושן סוקר, פיפ"א

יתרה מכך, גם השחקנים עצמם גילו את עולם משחקי הוידאו ותעיד על כך חברתו של רונאלדיניו שפרט לתיאור פרטני של ביצועיו במיטה במהלך תקופת מונדיאל 2006, סיפרה כי בין אקט לאקט נהג להתרענן במשחק "פרו" (בינינו, מה עוד גבר צריך?). אותו רונאלדיניו גם תירץ את יכולתו הירודה במדי מילאן באומרו: "אני לא שחקן פלייסטיישן" ואילו ליונל מסי לא התבייש להצהיר בפה מלא כי: "מסי של המשחק עושה דברים הרבה יותר מסובכים מאשר במגרש עצמו". לא ברור איך, אבל בסופו של דבר היוצרות התהפכו והשאיפה של השחקן האמיתי היא לחקות את הדמות שלו במשחק, שהיא בכלל פרי דמיונו של מפתחי התוכנה. מישהו אמר באג 2000?

רכילות

רכילות הפכה בשנים האחרונות, רבות בזכות החדירה של האינטרנט לבתים רבים, לחלק אינטגרלי מהכדורגל ולעיתים אף למעניין ממנו, כשרמת הנבירה, החיטוט והמעקב אחרי הכוכבים הגדולים עלתה בכמה רמות ממה שהורגלנו קודם לכן. נוסף על כך, מדור הרכילות הפך למקום שמעלה כוכבים על נס ובו במקביל מחכה שיתרסקו – כך היה כשרבקה לוס תיעדה את עלילותיה עם בקהאם בין הסדינים (יש לציין, תמורת למעלה מחצי מיליון פאונד) וכשפאריס הילטון התעלקה על כריסטיאנו רונאלדו כדי לקבל עוד כותרת. כעת נותר רק לשאול: האם יצר המציצנות גדול מהאהבה למשחק?

שחקני עבר גדולים נזרקים למים העמוקים

בכל אופן, אי אפשר היה להתעלם בעשור האחרון מהתאוצה שהטרנד הזה תפס – פפ גווארדיולה, יורגן קלינסמן, מרקו ואן באסטן, רודי פלר, לאונרדו, אלי אוחנה ואבי נמני קיבלו קבוצות/נבחרות גדולות מיד לאחר שפרשו, לאחדים היתה זו גם המשרה הראשונה בקריירה החדשה שלהם כמאמנים. חשוב תמיד לזכור כי האויב של כל אותם שמות היה ויהיה רף הציפיות שיצרו כשחקנים והציפייה שיהפכו לאגדות גם כמאמנים. לנו נותר לראות האם הטרנדים יגיעו גם אל יו"ר ההתאחדות, אבי לוזון...