לאלו מביניכם שעדיין לא חגגו יום הולדת 50, אין מה להצטער. גם אתם כבר הייתם שותפים למספר לא מבוטל של שיאים בחייכם: מייקל ג'ונסון בריצות ל-200 ו-400 מטרים, אוסיין בולט ב-100 מטר. מייקל פלפס ומדליות הזהב, מייקל ג'ורדן אחד גדול ואפילו קבוצה שלא משיגה נקודה ושער זכות בליגת האלופות. אבל זה לא הכל – ברביעי באוקטובר נפל דבר, ליברפול הפסידה בבית 2:1 לבלקפול וסיימה מחזור ליגה מתחת לקו האדום לראשונה מאז ספטמבר 1964, לפני יותר מ-46 שנים.
לא מספיק? ב-17 באוקטובר הפסידו חניכיו של רוי הודג'סון 2:0 בדרבי לאברטון, וירדו עד למקום אחד לפני אחרון, רק בזכות יחס שערים עדיף על ווסטהאם של גרנט, המקום הגרוע ביותר מאז 1954, עונה בה ירדה הקבוצה ליגה.
למי שלא יודע, ובטח יש כאלו, עד עונת 08/09 ליברפול החזיקה במספר הרב ביותר של אליפויות באנגליה, עם 18 תארים, אך באותה עונה זכו שחקני מנצ'סטר בתואר ה-18 שלהם והשוו את מספר האליפויות לזה של הסקאוזרים. ההבדל הקטן: האליפות האחרונה של ליברפול היתה בעונת 89/90, כאשר ב-20 השנים השחונות של יושבי אנפילד, הספיקו חניכיו של פרגוסון לקטוף עוד 11 תארים לארונם. בכלל, מאז שהוקמה הפרמייר ליג בעונת 92/93 המאזן עומד על 0:11 ליונייטד.
אז מה קרה למועדון הגדול ביותר באנגליה, אולי בצוותא עם מנצ'סטר יונייטד, בשנים האחרונות? איך קבוצה שזכתה בתואר צ'מפיונס חמישי רק לפני שש שנים, והביאה לעולם הכדורגל את קני דלגליש, קווין קיגאן, איאן ראש, מייקל אואן, סטיבן ג'רארד ועוד רבים וטובים הופכת לבדיחה של הכדורגל?
שאנקלי יוצר "מפלצת", פייזלי קוצר איתה תארים
עד שנות ה-60 היתה ליברפול עוד מועדון באי הבריטי. חמש אליפויות בלבד מ-1892 ועד עונת 63/4 ולא מעט עונות בליגה השניה, לא בישרו על הצפוי לקרות בעתיד. האמת, שהשינוי החל קצת לפני, בדצמבר 1959 אם לדייק.
באותו חורף קר מצאה עצמה ליברפול, שהיתה בליגה השניה, בשפל חדש לאחר הפסד 2:1 בגביע לוורצ'סטר החובבנית. מי שמונה לתפקיד המושיע היה ביל שאנקלי, שאת מה שהוא עשה אפשר להגדיר רק במילה אחת: מהפכה.
המנג'ר שיחרר בבת אחת 24 (!) שחקנים מהסגל, והחל בחריש העמוק במועדון השבור. אחד המהלכים שזכורים יותר מכל, הוא החלטתו של שאנקלי להקים חדר מאמנים באנפילד, מקום בו יוכל לדבר על טקטיקות (בשילוב כוס תה כמובן) עם שאר חבר הצוות המקצועי וביניהם בוב פייזלי וג'ו פאגן עליהם עוד נחזור.
זה לקח אמנם שלוש שנים, אך ב-1962 הצליחו הסקאוזרס לחזור לליגה הבכירה, ושנתיים לאחר מכן זכו בתואר האליפות החמישי שלהם, והראשון מזה 17 שנים. למרות שזכה עם ליברפול בשלוש אליפויות בלבד ב-15 שנות אימון, לכולם ברור שהוא זה שיצר את המפלצת המפחידה של שנות ה-70 וה-80. מעבר לתארים, שאנקלי חתום על מספר רגעי מפתח בהיסטוריה של המועדון, רגעים שהפכו אותו למה שהוא כרגע.
מלבד חדר המאמנים הייחודי שיזם, שאנקלי הוא האיש שגרם לליברפול לעבור ולשחק עם מדים כל אדומים, במקום החולצות האדומות והמכנסיים הלבנים שהיו נהוגים עד אז. בנוסף, שאנקלי המציא את השלט המפורסם "This is anfild" שתלוי בכניסה למנהרת השחקנים, והיה זה שגרם לשיר המפורסם "You'll Never Walk Alone" להיות ההמנון של ליברפול.
את שאנקלי ירש ב-1974 בוב פייזלי, מי שהיה עוזרו ב-15 השנים האחרונות, והתוצאות לא איחרו להגיע. שש אליפויות, שלושה תארי גביע אירופה לאלופות ועוד גביע אופ"א אחד הפכו רשמית את ליברפול למועדון פאר בכל קנה מידה, כאשר ריי קלמנס השוער, גרהאם סונס, קווין קיגן וקני דלגליש הם רק חלק מהכוכבים באותן השנים, ואחד, אבי כהן הישראלי, שותף לאליפות אחת ולתואר אירופי אחד.
העשור שמציג: שמחה ואכזבה
מי שהחליף את פייזלי באמצע שנות ה-80, היה ג'ו פאגן שהמשיך בדיוק באותה הצורה בה סיים קודמו. אליפות, גביע וגביע אירופה ב-1984 קיבעו את המרסיסיידרס כאחד המועדונים הכי גדולים ביבשת, וחשפו לעולם את ברוס גרובלאר ואיאן ראש שתפסו את מקומם של קלמנס וקיגן האגדיים. בשנת 85' התפטר פאגן לאחר אסון הייזל הנוראי, אך מחליפו קני דלגליש היה איש הנכון במקום הנכון.
שלוש אליפויות ושני גביעים היו לדלגליש עם חניכיו, כאשר באליפות האחרונה לוקח חלק לא אחר מאשר רוני רוזנטל, שמגיע כמושאל לקראת תום העונה, כובש שמונה שערים בשבעה משחקים והופך לאחד מכוכבי הקבוצה.
דווקא אז, שנה אחרי האליפות, כשליברפול היתה ללא צל של ספק המועדון הגדול ביותר באנגליה, החליט קני דלגליש להטיל פצצה ולהודיע על עזיבה בגלל הלחץ התקשורתי מסביב למועדון. אם לא די בכך, אלן האנסן הבלם הוותיק הודיע על פרישה לאחר 14 עונות בקבוצה, פיטר בירדסלי עזב ולאט לאט נראה שהשושלת נעלמת.
מי שמונה למאמן, כפי שהמסורת כבר לימדה אותנו בליברפול, הוא כוכב העבר גרהאם סונס, שרכש מספר שחקנים, והעלה מהנוער כישרונות, צעירים כמו סטיב מקמנמן, ג'ימי קראגר, דומיניק מתאו ואחרים.
לאט לאט פרשו שחקניה הוותיקים של הקבוצה, והשחקנים שהגיעו לא הצליחו למלא את מקומם כראוי. שלוש השנים של סונס במועדון הסתיימו עם גביע בודד, אך בליברפול לא חלמו שזאת רק ההתחלה. גם מינויו של רוי אוואנס למאמן לא הניב תוצאות, ובאנפילד ספרו ב-1998 כבר שמונה שנים ללא אליפות.
מה קורה כשצרפתי וספרדי מנסים לזכות בפרמייר ליג?
לאחר שמונה השנים השחונות, ובעצם ללא אליפות מאז הקומה הפרמייר ליג ב-92/3, בליברפול החליטו ללכת על ז'ראר הוייה, המאמן הצרפתי כשותפו של אוואנס על הקווים, החלטה שלא נראתה לאנגלי שעזב.
תחת המנג'ר הצרפתי היה נראה שליברפול על שלל כוכביה (פאולר, קראגר, ג'רארד, אואן ואחרים) חוזרת לעצמה ובעונת 2000/1 היא אכן הצליחה לזכות בחמישה גביעים. גביע הליגה, הגביע האנגלי, גביע אופ"א, הסופרקאפ האירופי וגביע הצדקה – אך דבר אחד עדיין היה חסר, תואר אליפות.
גם בעונה שלאחר מכן לא הצליחו האדומים לזכות באליפות, והסתפקו בסגנות במרחק של שבע נקודות מארסנל ובאנפילד החלו לאבד את הסבלנות. גביע אנגלי נוסף לא עזר להוייה, כאשר ליברפול סיימה במרחק 30 נקודות מהמקום הראשון בעונת 03/04, והוא פינה את מקומו לרפא בניטס הספרדי.
את העונה הראשונה של בניטס אפשר וצריך לחלק לשניים. עונה נוראית בליגה שהסתיימה במקום חמישי, אחרי היריבה העירונית אברטון, אך מנגד זכיה בתואר ליגת האלופות לאחר הקאמבק המטורף באיסטנבול בדרך ל-3:3 הדרמטי וניצחון בפנדלים על מילאן.
אם ראשי המועדון חשבו שזכיה באליפות תביא רוח רעננה, אזי שלא כך היה. ליברפול אמנם זכתה בגביע אנגלי נוסף אך סיימה במקום השלישי בליגה, עונה 15 ללא אליפות לסקאוזרים המאוכזבים. העונות התחלפו אך התוצאות נשארו אותו דבר. שוב ליברפול בגמר אירופי, ושוב היא מסיימת במקום השלישי בליגה המקומית, והתסכול הלך וגבר.
היקס וג'ילט משתלטים ועוזבים, שיאים שליליים נשברים
בליברפול כנראה ראו את אברמוביץ' בצ'לסי, את גלייזר במנצ'סטר יונייטד ואת השייחים הסעודיים והקטאריים בסיטי, וחשבו שזאת הדרך לתארים. בדצמבר 2006, 47 שנים אחרי שביל שאנקלי הגיע למועדון והפך אותו לשם דבר, החליטו במועדון לחפש בעלים עשיר, וחודשיים לאחר מכן נמכרה הקבוצה לידים של ג'ורג' ג'ילט וטום היקס, מהלך שממש לא הוכיח את עצמו.
השניים, שהוצגו "כמושיעים" של ליברפול, כצמד שיחזיר את המועדון לגדולתו, עשו אמנם רכש לא מבוטל (טורס, מסצ'ראנו, באבל, אקווילני ועוד), אך ככל שחלפו הימים התברר שאין כיסוי להוצאות. היקס וג'ילט לקחו הלוואה כדי לקנות את הקבוצה, הפסיקו בשלב מסויים להחזיר אותה, וגרמו לכך שהשליטה על הקבוצה תעבור ל"בנק אוף סקוטלנד".
לצד הבעיות בניהול, בניטס לא הצליח להביא את ליברפול להישגים משמעותיים נוספים, צ'אבי אלונסו, מסצ'ראנו ואפילו בניון עזבו ובחלונות הגבוהים החליטו שהגיע הזמן להיפרד מהספרדי ולחזור למקורות הבריטיים.
בתחילת העונה הנוכחית התעסקו בליברפול בשני דברים. הראשון, מינויו של רוי הודג'סון למאמן שאמור להחזיר את הקבוצה לימי הזוהר שלה, והחשוב יותר, הוצאת הקבוצה מידיהם של היקס וג'ילט לידיים בטוחות יותר.
את התוצאות אפשר לחלק לשניים – לאחר לא מעט מלחמות, איומי תביעה שונים, וחילופי דברים כאלו ואחרים, נמכרה הקבוצה ל-NESV בראשותו של ג'ון הנרי תמורת כ-300 מילון ליש"ט. עדיין לא אליפות, אך לא פחות חשוב מכך.
ורוי הודג'סון? אחרי שמונה מחזורים ליברפול מוצאת עצמה עם שש נקודות בלבד, ניצחון ליגה בודד, ורק יחס שערים מונע ממנה להיות במקום האחרון בטבלה. יותר ויותר שחקנים שלא חלמו לדרוך במועדון כמו ליברפול הפכו לשחקני הרכב והמצב נראה רע.
ולאן ממשיכים מכאן?
את ביל שאנקלי אתם זוכרים? ברגע שחתם בליברפול, זרק המאמן 24 שחקנים מהסגל ושינה את כל תפיסת המועדון. עושה רושם שהמהלך הזה של שאנקלי, הוא המורשת החשובה ביותר עבור הודג'סון (או דלגליש אם יחליפו) והמרסיסיידרס. לזרוק הכל, לשטח ולרדד, ולהתחיל לבנות מחדש תחת בסיס מצומם שכבר קיים.
פפ ריינה, דניאל אגר, סטיבן ג'רארד, ג'ו קול ופרננדו טורס הם פחות או יותר היחידים שראויים ללבוש את חולצת ההרכב של מועדון שרוצה לראות עצמו בצמרת האנגלית. פול קונצ'סקי, לוקאס לייבה, מילאן יובנוביץ' ואחרים הם שחקני סגל נחמדים, אך לא יותר מכך.
השילוב של בעלים אמריקניים קמצנים וחסרי כל הבנה, עם סגל מוגבל, הפך את ליברפול הגדולה ל"עוד קבוצה, באנגליה. כוכב ומאמן העבר קני דלגליש כבר מועמד לרשת את משרתו של הודג'סון, ולבעלים החדש ג'ון הנרי אסור לחכות – הוא חייב לבצע את המהלך כדי לזעזע את השחקנים.
ברור שהכסף שיש באנפילד כרגע דל, והבלאגן שהשאירו מאחוריהם הבעלים הקודמים, והחובות הגדולים, יקשו על רכישת שחקנים בינואר ובעתיד, אך מערכת הסקאוטינג באנפילד חייבת לעשות מאמצים, אולי אפילו לקבל טיפים מארסנל, ולהביא שחקנים צעירים ומבטיחים כדי לדאוג שיהיה עתיד ורוד למועדון.
ג'ון הנרי, הבעלים החדש, כבר הודיע שלא יתפרע ולא ישקיע סכומי עתק כמו הבעלים של הסיטי כאשר התלוצץ ואמר: "אין לי 'שייח' לפני השם". האם זה מה שציפו אוהדי ליברפול לשמוע? לא בטוח.
על אליפות כבר לא מעיזים לדבר בחדר המאמנים שהוריש שאנקלי, אבל כדי שלא יתחילו לדבר שם על ירידת ליגה לראשונה מזה 56 שנים, מישהו חייב להתעורר ומיד. קלמנס, גרובאלר, האנסן, תומפסון, סונס, דלגליש, קיגן, ראש וגם אבי כהן, בניון ורוזנטל הם רק חלק מהסיבות שהכדורגל האנגלי ואנחנו חייבים ליברפול חזקה, איכותית ומעניינת.
