ניתן היה להבחין אתמול בהתרגשות האוהדים, רובם ילדים ונוער, מפתיחת קמפיין מוקדמות היורו של נבחרת ישראל בכדורגל. הקהל אמנם לא מילא את האצטדיון, רחוק מכך, ורק כשעה לפני השריקה הורגשה התעוררות מסביב, אך ככל שהתקרבה שעת השין, אנשים הרשו לעצמם להשתחרר ולהתפרק, כמו שרק בילוי במגרש כדורגל מאפשר.
סוג הקהל הנפוץ ביותר הוא אב וילד, לפעמים שניים. האב עם תיק על כתפו, עמוס בסנדוויצ'ים, "לאו דווקא בגלל המחירים במזנון אלא בעיקר הרצון לטעם של בית". יש גם זוגות, נשים באיצטדיון כבר אינן חיזיון נדיר. בעיקר נעים לראות מקום אחד בו כל חלקי הישראליות, השונים כל כך, הופכים להיות קרובים ואף מחוברים. מאילת, מגדל העמק, אשדוד ורמת גנים כמובן, עבורם האצטדיון הלאומי הוא גאווה של ממש והם נחרדים מכך שתילקח מהם, לטובת חיפה למשל.
בני נוער דתיים לאומיים מישיבת הסדר, מנהלים ואנשי עסקים מצמרת המשק, פנסיונרים שמלווים את הנבחרת מזה 50 שנה, נכים, בנות ביישניות שמגיעות עם האבא בפעם הראשונה למשחק כדורגל וילדים, הרבה מהם, חבורות-חבורות.
יש את אלה שמקטרים: על כך שהכרטיסים יקרים, על שאין מספיק כרטיסי נוער וחיילים, על מצבם הגרוע של השירותים, המזנון הלא מזמין. אפשר להבין אותם כמובן, יש לא מעט צדק בדבריהם, אך נדמה שחלק מההנאה הישראלית, בוודאי באירוע ענק מסוג זה, היא להתלונן.
לסיכום ניתן לאמר שאיצטדיון רמת גן אינו מתקן ברמה עולמית וישיבה ביציע המזרחי מחייבת את הצופה להיות בעל כושר ראייה של טייס קרב, אך נראה שעם האהבה לכדורגל ולנבחרת הכל מתגמד, הכל עובר. עכשיו רק ניתן לחכות האם האוהדים יזכו סוף סוף לנחת ולתמורה ממשית אחרי כל האהבה שהם מרעיפים.
