לגזור ולזכור: יד האלוהים, אנדרס אינייסטה וג'יאן

בכל מונדיאל יש את הרגע ההוא שכולם חוששים ממנו, 10 דקות אחרי הנפת הגביע, רגע שבו כל אחד מתחיל לחשב כמה ימים נותרו לפתיחת הגביע העולמי הבא. כך גם היתה ההליכה הארוכה בתוך אצטדיון ה"סוקר סיטי" על רקע אוהדי ספרד החוגגים ואוהדי הולנד הדומעים. חודש מקסים של כדורגל הסתיים, החלום נגמר וחוזרים למציאות.

המונדיאל בדרום-אפריקה ייזכר כמונדיאל הראשון ביבשת השחורה וכנראה שזהו. לא היה שחקן אחד מעל כולם, לא היה משחק אחד שייזכר לשנים וגם הגמר ניצל וייזכר רק הודות לשער המבריק של הווינר הגדול, אנדרס אינייסטה, שסידר לספרד כוכב ראשון על החולצה האדומה.

למרות הביקורות על רמת הכדורגל, דרום-אפריקה סיפקה כמה רגעים שיהיה קשה לשכוח. רגעים שייזכרו שנים בזיכרון של כל אחד ואחד מאיתנו.

צוות ONE ליווה את הגביע העולמי שבוע לפתיחתו ועד שריקת הנעילה, ולכבוד סוף החגיגה, הגיע הזמן לבחור את הרגעים שספק אם מישהו ישכח. לפחות עד ברזיל 2014.

שידור הרדיו של ניגריה נגד ארגנטינה

בדרך לאצטדיון, זכינו לשמוע את השדר הדרום-אפריקני משתולל ולא בגלל מסי. "וינסנט אניימה, שמשחק בהפועל מישראל מציל את ניגריה מתבוסה. גאוות ניגריה וגאוות ישראל!", שאג השדר כשהוא חוזר כמה וכמה פעמים על המילה "ישראל" ו"הפועל". להיות במונדיאל אנחנו עוד רחוקים, אבל לפחות יש את הרגעים הקטנים שאנשים אולי יחשבו לעצמם: "שוער ניגריה משחק בישראל? יפה..."

השדר האורוגוואי שכמעט התעלף נגד דרום אפריקה

מעבר לקולו הצרוד, היד שלו רעדה במהלך השידור תוך כדי שהוא מסמן מדי כמה דקות לפרשן שלו: "קח את המיקרופון" כשהוא לוגם עוד ועוד כוסות מים ומנסה להשתלט על ההתרגשות. להתראיין בסיום המשחק הוא לא רצה, אבל לראות את הקשיש החביב מנגב את עיניו מדמעות, מראות עד כמה הכדורגל יכול לרגש את ותיקי המקצוע.

המשחק הסתיים ואז...איתות מעילוט

הגנאים הגיעו מהמקום הראשון למשחק המכריע נגד נבחרת גרמניה, אבל המנשאפט של גביע העולם הזה היתה פשוט גדולה עליהם. שער של אוזיל שלח את הנבחרת של יואכים לאב לשלב השני ואת הגנאים לשכב כלא מאמינים על הדשא המטופח "בסוקר סיטי". הם היו בטוחים שמחר בבוקר שוב הם ישמעו את הניגון הקבוע: "עוד נבחרת מאפריקה הולכת הביתה".

אבל אז...איתות. אמנם לא מעילוט אבל מהמשחק בין אוסטרליה לסרביה. האוסטרלים הצליחו לנצח את הסרבים ושלחו את הגנאים לשלב הבא. בזמן שרוב שחקני הנבחרת שוכבים עם דמעות על הדשא, ג'ון פנסטיל הישן והטוב חטף את דגל גאנה והתחיל בחגיגות. כעבור כמה דקות כולם הצטרפו אליו. ההבדל הקטן בין סקנדל לפסטיבל. כנראה שמלאכתם של צדיקים נעשית על ידי אחרים.

היד של סוארס ואסמואה ג'יאן

שריקות הבוז שחלוץ נבחרת אורוגוואי ספג במשחק על המקום השלישי הם כקליפת השום לעומת הכבוד שהוא קיבל במדינה שלו. צביעות להגיד שהוא רמאי כי כל שחקן היה עושה את אותו מעשה. "יד האלוהים 2" תיזכר כרגע שהביא את הסלסטה לחצי הגמר.

חובה לציין גם את גדולתו של הספורטאי אסמואה ג'יאן. להחמיץ פנדל בדקה ה-120 כשכל היבשת על הכתפיים שלך זה לא פשוט, אבל גדולה של ספורטאי היא לקחת אחריות ולבעוט את הפנדל הראשון בדו-קרב הפנדלים נגד אורוגוואי. אמנם זה לא עזר, אבל עבור הילדים שראו את האליל שלהם מראה בגרות, זה שווה הכל.

ואיך אפשר בלי אינייסטה?

אנדרס אינייסטה אולי לא סקורר כמו הגדולים באמת, אבל השער שלו וההקדשה לחברו דני חארקה הוכיחה שיותר מיכולת, צריך לב וזה מה שנתן לקשר את הכוח לכבוש ולהביא את גביע העולם לספרד.

ברגעים כאלו, לא תמיד ברור מה צריך לעבור בראש. להסתכל על השחקן, להסתכל על הקהל, אולי בכלל על ההולנדים ששכבו על הדשא כלא מאמינים. אבל יותר מהכל צריך להגיד תודה שיצא לראות רגע כזה גדול ולהיות חלק מההיסטוריה של הכדורגל העולמי.

דרום-אפריקה תיזכר כמארחת חביבה וידידותית וכל אחד ייקח לעצמו את הזיכרון הקטן שלו. עבורנו, המקומיים הקסימו אותנו בקסם האישי שלהם וברצון להיות חלק בלתי נפרד מהעולם המודרני. יש בעיות, זה נכון. אבל כל אחד שהיה בדרום-אפריקה יזכור מונדיאל טוב, לא מצויין, עם האירוח הכי טוב שיש.