(getty)
(getty) | צילום: ספורט 5
כהן, אהב לשמוע את שמו ביציעי גרמניה (getty)
כהן, אהב לשמוע את שמו ביציעי גרמניה (getty) | צילום: ספורט 5

בערב כזה כולנו מתמלאים בתחושות כואבות, אבל מדי פעם יש גם רגעים שאפשר להסתכל אחורה על זיכרונות שממלאים אותנו בגאווה. זו הגישה של אלמוג כהן ודוד פיזנטי, שני ליגיונרים לשעבר ששיחקו בקבוצות בגרמניה, למרות הקונפליקט שיכול מדי פעם לצוף לראש שלנו על המדינה הזאת. בראיון משותף לתכנית "מגרש פתוח", השניים סיפרו קצת על הקריירה שלהם ועל המחשבות שלפני החתימה בקבוצה גרמנית.

"לקחתי את זה למקומות אחרים, זה היה מאד מרגש", סיפר אלמוג כהן. "כל המהות שלנו זה להראות שאנחנו קיימים וחזקים ואי אפשר לשבור אותנו. כל סוף שבוע הייתי משחק מול עשרות אלפי צופים והיו קוראים בשם שלי, במיוחד שאני גם כהן. הייתי רואה דגלי ישראל, וזה היה מעורר בי תחושת גאווה. אבא שלי בשנה הראשונה גר איתי, ולא מזמן הוא סיפר לי שבמשחק הראשון שנתתי גול נגד המבורג אז הוא בכה מרוב התרגשות כשהוא ראה 50 אלף צופים צועקים 'כהן, כהן'. לקחתי את זה למקום שזה נותן כוח".

כשנשאל אם הנושא של משפטי נירנברג עלה, הוא ענה: "כשנסעתי בפברואר לחתום, מנהל הקבוצה לקח אותי למקום בו היו כל הנאומים. זה עושה צמרמורות בגוף, פתאום אתה מזדעזע מדברים. אתה רואה באילו עוצמות ואיזו שטיפת מוח אנשים עברו. זה הכה בנו, אבל כמו שאמרתי לקחתי את זה למקומות של גאווה ולהוכיח".

על התקרית האנטישמית שחווה בשנה שעברה: "זה היה אחרי משחק מול אוניון ברלין, מישהו צייץ בטוויטר ציוץ מאד גזעני. כמות האהדה והאהבה שקיבלתי, גם מהתקשורת ומהאנשים במועדון, זה היה משהו מטורף ברמות שלא הכרתי. לא משנה אם זו העונה שכבשתי 8 שערים, האהבה שקיבלתי ביומיים האלה וכל האכפתיות זה משהו שראוי להערצה. בכללי סבלתי מאנטישמיות? לא, להיפך, אני חייב להודות. כמעט כל משחק היו דגלי ישראל, והייתי שחקן מאד אהוד. גם הייתי קפטן באינגולשטאדט".

דוד פיזנטי, ששיחק בקלן בשנות ה-80, הוסיף: "זה היה משהו באמת מיוחד. מוטל'ה שפיגלר דאג לי, וקיבלו אותי באמת יפה שם. יחס ממש טוב. אני גם בקשר ממש טוב עם מי שהיה בעל הבית של המועדון, מישל מאייר, מוטל'ה הפגיש לי אותו פה בישראל כמה פעמים. הוא אמר חד וחלק, שהקבוצה הזאת של קלן היא הקבוצה הכי טובה בהיסטוריה של המועדון. אף פעם לא היה להם איכות של שחקנים ברמה כזאת. מבחינתי זה היה דבר מטריף. בשום אופן הנושא הזה של השואה לא עלה. רק עניין אחד עלה, רק כדורגל, העניין המקצועי. אילו תנאים אני אקבל. בכל התקופה שהייתי שם עלה רק הנושא של אימונים ויחס טוב, ולתת את הטוב ביותר שאני יכול".

כשנשאל אם הוא חווה אירועים אנטישמיים, אמר: "לי זה לא היה. שמח שזה לא היה. אני בטוח שאם היה קורה משהו בנושא הזה, זה היה מביא אותי למקום שהייתי מערב את המדינה שלנו ועושה מזה עניין. עם כל הכבוד לכדורגל ולספורט, עד פה. אנחנו מדברים פה על משהו רגשי ועמוק. תמיד יום השואה ויום הזיכרון הם ימים שחרוטים מהרגע שנולדים. המדינה הזאת בהיסטוריה שלה היא זו שהכאיבה לנו הכי הרבה. אבל ההתמקדות כשאני הייתי שם הייתה לראות את היחס שלהם אליי ומה אני נותן להם מבחינת שחקן כדורגל".

לסיום פיזנטי סיפר קצת על הקשיים הראשוניים עם השפה וסיפק סיפור נחמד על שפיגלר: "אני זוכר שתמיד הייתי אומר למוטל'ה שאני לא יודע מה לעשות עם השפה, לא יודע מה יהיה. אני לא מבין אותם, איך אני מדבר את זה? והוא היה אומר 'תראה אותי', והוא דיבר שוטף. הוא היה מדבר עם השחקנים והייתי שומע אותו. זו הייתה תמיכה ענקית, לא כל אחד מקבל את מוטל'ה שפיגלר כסוכן וכמישהו צמוד שאומר 'דוד, תראה להם מה שאתה יודע'. אלה דברים שאי אפשר לשכוח, דברים שעזרו לי מאד".