משל אולימפיאקוס

מאז שנת 2002 ייצר הכדורגל הישראלי חמש נציגות בליגת האלופות, אבל הנסיעה של מכבי ת"א ללונדון החזירה אותי עד לקמפיין הראשון של מכבי חיפה. אז הייתה זו מנצ'סטר יונייטד ותיאטרון החלומות שלה, הפעם צ'לסי בברידג', אבל נדמה שמלבד המיקום הגיאורגרפי, הכל חזר כמו דז׳ה וו מוצלח במיוחד: חליפות שנתפרו במיוחד לאירוע, ספקולציות על זהות השחקן שיזכה להחליף את החולצה עם מי מהכוכבים, אלפי אוהדי ששוברים חזירי חיסכון ומלווים את האהבה שלהם למדינה שהכי כיף לחוות בה משחק כדורגל, ומה לעשות - גם תבוסה כואבת בסיום, שמשאירה אותך עם חבילה של כדורים ברשת, אבל גם עם החלום והטעם המתוק של אירוע הכדורגל הגדול באירופה.

מבחינת מכבי חיפה, המשחק הנוצץ במנצ'סטר התגמד לעומת המשחק השני שלה בקמפיין, מול אולימפיאקוס "בבית", באצטדיון ה-GSP בניקוסיה, שאירח את הישראלים בזמן המלחמה התורנית. החבורה של יצחק שום עלתה עם אש בעיניים ודרסה, רמסה, ריסקה, פירקה עם 0:3 ענק את אלופת יוון (עם שמות כמו קראמבו ודג'ורג'ביץ' בהרכב), שבעצמה הביסה במחזור הראשון 2:6 את באייר לברקוזן, ששנה קודם בכלל הגיעה עד הגמר והיתה רחוקה וולה אחד של זידאן מלהניף גביע בלתי נתפס. קלטתם?

הדמיון בין פתיחת שני הקמפיינים, זה של מכבי חיפה ב-2002 וזה של מכבי ת"א העונה, מעורר גם את שאלת מיליון הדולר - מה מכבי ת"א צריכה לעשות כדי להיות מכבי חיפה של אז ולהפוך את דינמו קייב לאולימפיאקוס המסכנה באותו ערב בלתי נשכח בקפריסין? פגשנו את הגיבורים של אז, אותם שחקני מכבי חיפה שעשו היסטוריה והביאו נקודות ראשונות לישראל במפעל הכי יוקרתי בכדורגל האירופי, דווקא אחרי הפסד 5:2, בפתיחה וניסינו להבין - איך מתעשתים אחרי רגע שיא שכזה - בכורה בצ׳מפיונס וגם תבוסה קשה - ומצליחים לתת הצגה רגע לפני שהחלום כולו מתחיל לברוח?