מקס דאומן. הדבר האמיתי? היהלום שמשגע את ארסנל
מקס דאומן, עדיין לא בן 16.5, כבש ובישל במשחק גדול מול אברטון שקירב את ארסנל לאליפות ראשונה בימי חייו. מהדריבל והתכליתיות שחסרה לתותחנים, דרך ההתלהבות של ארטטה ועד סימני השאלה
זה מעולם לא חד משמעי, אבל ייתכן שלפני פגרת הנבחרות האחרונה חווינו רגע כזה בדיוק. מקס דאומן, שחקנה בן ה-16 של ארסנל, עלה מהספסל, בישל לויקטור יוקרש והבקיע בעצמו ב-0:2 על אברטון. כשהתותחנים עלו למרחק תשע נקודות ממנצ`סטר סיטי (עם משחק עודף אמנם) ולפני מפגש ישיר בין הקבוצות, ייתכן שזה עוד יזכר בתור שער של אליפות.
דאומן ספציפית, בדומה לימאל ובשונה מחלק גדול משחקני הכנף המבוגרים יותר (כולל בוקאיו סאקה), תכליתי. הוא מחפש את השער או את הפעולה שתקרב אותו, ולקיחת הסיכונים הזאת הופכת אותו לאס מהספסל. זה בלט למשל בבישול ליוקרש או בשער שלו מול אברטון, מתפרצת על חצי מגרש אחרי קרן של הקבוצה השנייה מליברפול. "בכל פעם בה הוא נוגע בכדור, המשחק משתנה", אמר מיקל ארטטה.
הניצוץ הזה הוא אולי מה שחסר לתותחנים. ארסנל בדרך לאליפות פרמייר ליג ראשונה מזה 22 שנה עם כדורגל מרשים ומדויק, אבל בעיקר בפן הטכני. מדובר בקבוצת הנייחים הטובה בעולם וקבוצת הגנה מצוינת, אבל בחלקים ארוכים מהעונה חסר לה ניצוץ, בטח בשנה חלשה של מרטין אודגור ובוקאיו סאקה. הכל מרגיש מכני.
לכן האפשרות לזרוק שחקנים כמו דאומן לכר הדשא משנה הכל. ארטטה בעצמו אמר ש"אלה הרגעים שבהם צריך לקרות משהו מיוחד" לדאומן זמן קצר לפני שהוא עלה לדשא. דאומן לא צריך להיות לאמין ימאל בשביל שארסנל תצליח, ויבוא היום בו הוא יהיה באנקר בהרכב. כרגע הוא צריך להיות שחקן שמשנה משחקים מהספסל, וזה בדיוק מה שהוא עשה.
כבר עכשיו הוא נע בצורה מספיק טובה מהמרכז לאגף ובכיוון ההפוך כדי לשנות את המשחק, מה שיכול להפוך את השילוב שלו עם שחקנים כמו אזה למעניין ולייצר תנועה מתמדת שתסבך יריבות שבלוניות יותר. במשחק מול אברטון הוא התקדם עם הכדור שבע פעמים ב-16 דקות, יותר מכל שחקן אחר של ארסנל במשחק שלם. קשה מאוד לעצור אותו, גם בזכות היכולת לזהות שטחים פתוחים וגם בזכות היכולת לעבור מגנים כבר עכשיו.
אתם מכירים את הסיפורים. שחקנים ש"עלה להם" מהר מדי, כאלה שהתמודדו עם פציעות כתוצאה משחיקה בגיל מוקדם, מעומס נפשי וכן הלאה. גם דאומן הצעיר החמיץ שלושה חודשים, שליש עונה, בגלל פציעה בקרסול. ייתכן שאם הוא היה בריא לחלוטין, הוא היה שחקן הרכב.
נגענו בזה גם במקרה של ימאל - אם שחקן טוב, הוא אמור לשחק. אף מאמן לא יקבל נקודות זכות על ספסול של שחקן צעיר מתוך "חשיבה על הטווח הארוך", ולא סביר שנראה את פיפ"א מגבילה למשל שחקנים עד גיל מסוים לכמות מסוימת של דקות. איפה עובר הגבול? איך נדע שדאומן הדבר האמיתי?
התשובה היא שלא נדע עד שזה באמת יקרה. כרגע הוא נראה כמו כישרון, כשהוא שחקן שלם יותר וטכני יותר ממה שקיקו מקאדה (ולהבדיל גיא אסולין) היו בזמנו. בשני המקרים זאת גם שאלה של אופי ויכולת התמיכה של המועדון. אנחנו רואים שחקנים אנגלים כמו פיל פודן וקול פאלמר שנשחקים תחת עומס המשחקים ומרגישים כאילו הם אחרי השיא הרבה לפני גיל 30, כי בסוף לומדים אותם והשיטה משתנה.
ככה זה. להגיע לפסגה זה דבר אחד, להצליח לפרוץ אותה זה דבר אחר. אנחנו רואים למשל את לאמין ימאל ממשיך להתפתח כשהוא השתפר בצורה משמעותית מול השער, ואפשר להגיד אותו דבר על שורה ארוכה של שחקנים אחרים, כולל אגב קיליאן אמבפה בן ה-27. בשלב מסוים, זה יהיה האתגר של מקס דאומן.
הוא עוד לא שם. כרגע הוא בעמדה מדהימה, האקס-פקטור של ארסנל בדרך לאליפות היסטורית. אם הוא יצליח להתעלות מול ספורטינג ליסבון בדרך לרבע גמר ליגת האלופות, זאת תהיה עונה אחרת לגמרי. עונה שבסיומה הוא עשוי למצוא את עצמו בהרכב של ארסנל, ואולי גם בסגל נבחרת אנגליה למונדיאל 2026. הפרק הראשון ביריבות של דאומן וימאל, אולי, מגיע מהר משחושבים.