יותר טובה ממה שחושבים: הרגע של בית"ר י-ם
המוטיבציה של בית"ר, הסבלנות של יצחקי שהשתלמה, קאלו כסמל התקופה, הטעות של הפועל ת"א וההוכחה למי שרצה מלחמה וקיבל כדורגל: על ערב בלתי נשכח | דעה
גביע הטוטו הוא כתם הרורשאך הגדול של הכדורגל המקומי. כל אחד, בהתאם למצב האישי שלו, מסתכל ורואה בו משהו אחר. מי שמנצח, זוקף את זה לזכותו ("התואר הראשון של העונה"), משתמש בו כדי לאשר את כל מה שחשב מלכתחילה על הקבוצה שלו, ומחבק אותו באהבה. מי שמפסיד, מקל בו ראש ("כולה גביע הטוטו") ומזלזל - כמו ההוא שמישהי לא מסכימה לצאת איתו, ואז מפטיר "יאללה יאללה, לכי, יש עוד אלף כמוך". ואחרי כל זה, הניצחון אתמול של בית"ר על הפועל ת"א היה משמעותי הרבה יותר מעצם הזכייה בגביע הטוטו.
בית"ר והפועל ת"א נמצאות באותו מצב צבירה. רבות נכתב על הדמיון הרב בין המועדונים - בהיסטוריה הפוליטית, ביחס בין הקבוצה לקהל, אבל גם בגלל המעמד שלהם עכשיו; שני מועדונים שחוו שפל גדול (במקרה של בית"ר, קריסת משה חוגג; במקרה של הפועל, סוף עידן ניסנוב והירידה ללאומית ב-2024), וכעת בונים מחדש את דרכם למעלה. שניהם נמצאים במסלולים מקבילים, על אותה הדרך - ולכן, הם גם רואים אחד בשנייה את המראה שלהם. לכן, ההשוואה כל כך גדולה - הרבה מעבר לשנאה הספורטיבית הטבעית שקיימת בין שני המועדונים.
במילים אחרות, בית"ר לא כל כך שמחה על גביע הטוטו - גם אם תארים הם לא דבר מובן מאליו מבחינתה. היא בעיקר שמחה שהיא לא הפסידה שוב להפועל - ומההשלכות של זה על הביטחון העצמי שלה, בהמשך הדרך וכמועדון ששואף לאתגר את הגדולות. וכך גם הפועל ת"א - היא הרגישה שהערב, היא היתה על סף להשיג "דאבל" - גם לזכות בתואר, וגם לרסק את היריבה שלה על מעמד "הבאה בתור".
שתיהן מבינות היטב שבמצב הנוכחי, מכבי ת"א, הפועל ב"ש ואפילו מכבי חיפה נמצאות בספירה אחרת - כלכלית ומקצועית. הן רוצות להיות האימפריות הרעבות, אלה שנושפות להן בעורף, ושמנסות לחכות להן בסיבוב. אתמול, ראינו עוד התמודדות נהדרת בין שתיהן - אבל כזו שבה לקבוצה אחת היתה עליונות ברורה.
אבל בעיקר, לפחות לדעתי, מה שקרה להפועל ת"א הוא שהיא הפסיקה להתעסק בכדורגל. גם אם הסיבות הן הכי מוצדקות בעולם, הקמפיין שהיא ניהלה - בסופו של דבר הסיח את דעתה ממה שחשוב, וזה המגרש. השאלה אם היה צריך להיות ניצחון טכני או לא, העיסוק המוגבר בשופטים אחרי ההפסד בנתניה והכניסה להתכתשות המיותרת עם איתמר בן גביר והמשטרה (התכתשות שבן גביר רצה מאוד), גרמו לזה שהראש שלה לפני המשחק לא היה בדבר עצמו - אלא במסביב. זה עלה לה במשחק, ובכלל במשבר שהיא נכנסה אליו. בשבת, נגד טבריה, היא אולי תבוא קצת יותר צנועה - ויכול להיות שההפסד הזה עוד יעשה לה טוב, בטווח הארוך.
זה חלילה לא אומר שהיא טועה - המלחמה של הפועל ת"א למען אוהדיה, ולמען אוהדים בכלל, היא צודקת. אבל גם מלחמות צודקות צריך לדעת איך לנהל (מי כמונו, כישראלים, יודעים). האיום לא לעלות לשחק היה ריק מתוכן, ההתקרבנות אחרי הדרבי (והחוסר המוחלט בלקיחת אחריות כלשהי) היתה מוגזמת, והכניסה למלכודת שהציב לה איתמר בן גביר - סובבה לה את הראש בזמן הלא נכון. היא התעסקה הרבה יותר בלנצח את כל העולם, ושכחה שהיא קודם כל צריכה לנצח את בית"ר ירושלים.
ובסוף, חייבים לדבר גם על הסרטון. לא פשוט לי לערב פוליטיקה בבמה הזאת, אבל מה שראינו בסרטון המביש של משטרת ישראל זו עוד דוגמא לדרך שבה חלק מהאנשים שאמונים על הבטחון שלנו עובדים. זה כבר לא ישתנה, ומה שהכי אירוני בסיפור - הוא שדווקא המשחק הוכיח כמה הסרטון ריק מתוכן.
היו אוהדים, וזה לא נגמר בהפרות סדר א-לה מזרח ירושלים. יש אבוקות (שנשארו ביציע, וטוב שכך) ושום דבר רע לא קרה. הקהלים של שתי הקבוצות הוכיחו למי שרצה מלחמה - שהוא לא יקבל אותה. שכדורגל, בסוף, אינו מלחמה ולא שדה קרב - אלא אהבה של מאות אלפי אנשים במדינת ישראל. ושאם נותנים לקהל את הקרדיט, ואת האמון, ולא מתייחסים אליו כמו אל אויב - לפעמים הוא יכול לעשות גם דברים יפים. מה שהוכח לא מעט בשנתיים האחרונות שעברו על כולנו.