עראק במקום אייריש קרים: רובי קין גבר על הקזינו

בעיתוי מושלם, רגע לפני שרובי קין התעטף בז׳קט האלגנטי, התפור למידותיו הטובות, התחילו הטפטופים. גשם של הדלפות, או סתם שמועות, ירד בצפון ובמרכז עם חשש להצפות במישור החוף. מישהו בטח עדכן את האירי שיש לו כבר מחליף, מאמן בכיר שמדבר עברית.

פנוי להובלה, מוכן ומזומן בלא דיחוי ללטש את האנגלית עם האקסנט הקנדי. אולי יגיע בהתרעה קצרה, אם לא מחר אז מחרתיים. קולגיאליות לשמה, כמו בימים ההם שאלישע לוי הוציא מים מהסלע האדום ואיבד את משרתו ערב גמר הגביע. מאמן צעיר, שעשה את הסטאז׳ אצל איזי שירצקי, נחת בטרנריה. אלישע נבעט החוצה ותחושת העלבון ליוותה אותו במשך שנים.

עכשיו רובי קין על הכוונת. ברביעי הוא העיף מבט מוטרד לעבר היציע שמאחוריו. פניו החתומות של בן מנספורד ניבטו אליו מהמרפסת בנתניה. מאין יבוא עזרו?

מילסון באליפות אפריקה, משחית את זמנו על הספסל של אנגולה, דן ביטון מתנועע בכבדות בגלל פציעה, ודרור בר נור האגדי הפסיק לענות לטלפונים. עם משקולת של חצי טון על הצוואר, ולהקת נשפנים בעורף, קין הבין שזה הכול או לא כלום. פתאום נדמה היה שתמונת הקרב משתנה לרעתו. מכבי חיפה הלוהטת ורוקמי המזימות, כמו גם התקשורת האירית הנגועה באנטישמיות התייצבו נגדו. והוא לבדו נגד שאר העולם.

במצבים כאלה, יגידו לכם בבור הבטחון בימק״א, שולפים את נשק יום הדין. מזיזים כוחות, מזעיקים את חוטבי העצים ושואבי המים. במקום אייריש קרים, לוגמים עראק זחלאווי. שותים את דגו ונותנים את משחק החיים על הקווים. מכבי נראתה טוב, לא כמו אותה קבוצה שהדהימה את גנט, ובכל זאת זיהינו סימני התאוששות בירכתי הצוללת הצהובה. הפעם ההכנה הייתה רצינית, סגירות נכונות ופחות התברברויות. בניגוד לליקוי המאורות בעימות הקודם מול הירוקים, ראינו מגמת שיפור. פחות מסירות סרק בנוסח איחוד בני שפרעם, יותר כדורי עומק כיאה לטוענות לכתר.