עידן טל באימון בית"ר (צילום: גיא בן זיו)
עידן טל. השחקנים ייאלצו להמתין | צילום: גיא בן זיו

השבוע שביקש ארקדי גאידמק למצוא רוכש לבית"ר ירושלים הסתיים ביום שישי. למרות ההצהרות שהגיעו ממוסקבה על סיכויים של "99% שיהיה רוכש", הרי שכפי שלא מעט אנשים סברו בתחילה, הזמן שקנו הצמד גאידמק-קורנפיין, מחזיר את בית"ר לנקודת המוצא. כלומר, הולכים לפירוק או להקפאת הליכים.

מה המשמעות האמיתית של שני ההליכים הללו, מה באמת ההבדל ביניהם? ומה עדיף לאוהדי בית"ר - הקפאת הליכים או פירוק?

אז ככה, לפני למעלה מעשר שנים תוקן חוק החברות באופן שעיגן את האפשרות לתת צו הקפאת הליכים. הסיכוי להשתקם באמצעות הסדר נושים על ידי נאמן המכונה גם "קדם-מפרק זמני" (להבדיל מ"מפרק זמני" שממונה בפירוק) נתפס כמהפכה. אגב, ההבדל בין הקפאה לפירוק אינו דרמטי. הוא מתמקד ב"הצהרת הכוונות" הראשונית: האם המטרה היא החייאת העסק או חיסולו. בשני המקרים, הנאמן מטעם בית המשפט מנסה לגבש הסדר נושים שעשוי להחזיר את החברה לחיים.

"הקפאת הליכים" הוא הליך דיוני שנועד להבטיח שקט תעשייתי והזדמנות אחרונה לחברה בקשיים. השקט המובטח הוא בעיקר מפני הנושים: כנגד תביעות שכבר הוגשו, ומפני הליכים חדשים. ההקפאה היא של "האלימות המשפטית" כלפי הקבוצה כדי לשמר את יכולתה להמשיך ולפעול.

בתמורה, נדרשת הקבוצה להציג סיכוי הבראה אמיתי בדמות תוכנית עסקית מתקבלת על הדעת. בעיקר על דעתם של הנושים. באם ישוכנע בית המשפט שקיים סיכוי כזה, יינתן "צו הקפאת הליכים" לתקופה קצרה שתוכל להתארך עד למקסימום תשעה חודשים.

לניהול החברה ימונה "נאמן" שיאושר על-ידי בית המשפט ויפעל כזרועו הארוכה. ואם הכל יסתדר, ימכור את הקבוצה בסוף התהליך, או יחזירה לבעליה.

במרכז התוכנית העסקית, יגבש הנאמן "הסדר נושים". הנושים הם בנקים, ספקים, עירייה, נותני שירותים וגם שחקני הקבוצה שחתומים על חוזי עתק. ויש כמה כאלו בבית"ר, כמו שמעון גרשון, ברק יצחקי וברוכיאן. סביר להניח שחלק נכבד מההסדר יכלול השתחררות מהחוזים ומהשחקנים הכבדים. אלה שיישארו, ייאלצו לוותר על חלק מהחוזה כחלק מההסדר. ברגע שהם יוותרו על הכסף המשמעות היא שלא יוכלו בעתיד לתבוע את "חלקם האבוד".

במקרה של בית"ר ירושלים, סביר שנאמן יקבל את ההזדמנות. בגלל מעמדה הציבורי, בגלל הגיבוי שתיתן העירייה, ובעיקר אם יוכיח רצינות: גם באפשרות לתפעל את הקבוצה בתקציב שפוי (בין 20 ל-30 מיליון שקל), גם בסיכוי להביא משקיעים או רוכש, וגם בסיכוי לשכנע את הנושים לוותר על חלק ממשי מהחוב. אגב, למרבית הנושים כדאי להיכנס להסדר כזה של הקפאת הליכים, במסגרתו יפסידו פחות מאשר אם הקבוצה תפורק. בהליך כזה נוצר מעין מאזן אימה בין הנאמן לנושים. אם הם יפריזו בתביעותיהם, הם מסתכנים בהליכה לפירוק ואז סביר להניח שלא יקבלו כלום. הנאמן מנצל מצוקה זו כדי להוריד למינימום את חלק החוב שיקבלו במסגרת ההסדר.

השחקנים? חכו לתורכם

ארקדי גאידמק (צילום: רויטרס)
גאידמק. מוזר, אבל אין רוכש | צילום: רויטרס

צו ההקפאה, המעביר חברה למצב של חדלות הפירעון, מדרג ומתעדף את זכויות הנושים בהיררכיה קשיחה ושוויונית שנקבעת לפי פקודת החברות. האם לשחקנים יש עדיפות לקבל את הכסף? לא בהכרח. סדרי הנשייה גמישים ומושפעים ממהלכים של נושים מחוץ לבית המשפט (קיזוז, עיכבון, פסק דין במוסד לבוררות של ההתאחדות לכדורגל), שעשויים להעביר אותם ממעמד של נושים רגילים לנושים בעלי דין קדימה ובכך לשנות מהותית את מצבת החובות של הקבוצה.

דילמה דומה עלתה לפני שש שנים כשהכח רמת גן נכנסה להקפאת הליכים. ההתאחדות לכדורגל ביקשה לתת לשחקנים שזכו אצלה בבוררות מעמד מועדף גם מול הרוכש החדש. בפני השופטת ורדה אלשיך בבית המשפט המחוזי בתל אביב, טענה ההתאחדות ובצדק כי מתן אפשרות לקבוצה למחוק את חובות העבר על-ידי הקפאת הליכים, תפגע בכללי התחרות הספורטיבית, בגלל היתרון הספורטיבי לו זכתה הקבוצה שרכשה שחקנים מעבר ליכולותיה הכלכליות.

למרות שאז מדובר היה בהכח, הדברים מתאימים במיוחד לבית"ר ירושלים של היום שתבקש כעת למחוק התחייבויות שהעניקו לה שתי אליפויות וגביע. בית המשפט קיבל את טענת הנאמן, עו"ד איתן ארז, שחוק המדינה שקובע את סדר הנושים הוא הקובע ולא תקנון ההתאחדות שאינו יכול להתנות, לעקוף או להתגבר עליו.

אולם, הוסיפה השופטת, לא אלמנה ההתאחדות וביכולתה להעניש את הקבוצה בהורדת ליגה, הורדת נקודות או כל עונש משמעתי אחר. "המהלך של כניסה להקפאת הליכים (קל וחומר פירוק)", כתבה אלשיך, "איננו כה 'אטרקטיבי' כפי שחוששת ההתאחדות. זאת, אף לגבי גופים המצויים בקשיים. עסקינן במהלך פוגעני שהצלחתו אינה בטוחה. אף נסיבות המקרה הנוכחי הינן דוגמה יפה ל'מחיר הקפאת ההליכים': הכח רמת גן נפגעה קשות מן המהלך, ירדה שתי ליגות, פעילותה נפגעה והמוניטין שלה ניזוק קשות".

הקפאה במינוס 9

אבי לוזון (צילום: עודד קרני)
כרגיל, ההאשמה בהתנהלות של הממונים. אבי לוזון | צילום: עודד קרני

ההתאחדות לכדורגל פתרה חלק מעניין ה"אטרקטיביות" של הקפאת הליכים, בכך שקבעה לפני מספר שנים שקבוצה שתחליט שברצונה להיכנס להליך שכזה, באופן אוטומטי תפתח את העונה במינוס 9 נקודות. זו גם אחת הסיבות העיקריות שגורמות לבית"ר לנסות ולמצוא רוכש בכל דרך אפשרית.

אם נשים לרגע בצד את עניין הפירוק או הקפאת ההליכים, הרי שהסיפור של בית"ר מלמד בראש ובראשונה על כישלונה של בקרת התקציבים של ההתאחדות לכדורגל. מה שאפשר לגאידמק לשפוך כספים והתחייבויות ללא הכרה הוא העובדה שיכול היה לתת ערבויות רופפות להבטחת כספים אלה. התיקון הנדרש הוא שכנגד כל דולר עליו מתחייב הבעלים - ולא רק לעונת המשחקים הנוכחית - תופקד בטוחה מוצקה ששווה מזומן ממש. משכון, ערבות בנקאית או מזומן. ממש כפי שבנקים מתנים הלוואות.

אם גאידמק, או כל משקיע אחר, היה יודע שהחוזים שחתם הם בטון יצוק וייפרעו בכל מקרה, הוא היה מלכתחילה שפוי יותר בהתחייבויותיו. ואז לא היה מתאפשרת הסיטואציה שבה נמאס יום אחד לבעל הבית והוא מחליט לשבור את הכלים ולהסתלק כשהוא מותיר אחריו אדמה חרוכה ושוקת שבורה ובעיקר מרוקנת.