עכשיו כששאריות הפיצוחים ובקבוקי הבירה הריקים נותרו על השולחן, נשארנו לשבת על הספה, להישען בניחותא, למלמל את השם בארסה ולהודות על רגעי משחק היסטוריים שזכינו לראות בהפרש של ארבעה ימים בלבד. אלא שהמציאות שוב טופחת על פנינו, וכמו בחזרה לעבודה "אחרי החגים", אנחנו מוצאים את עצמנו שוב חוזרים למשחקים תוצרת הארץ אחרי הבילוי הסוער בליגת האלופות.
אז איך מתגברים על הרגע שאחרי? איך שבים לליגות שלנו אחרי החוויה המשובחת של הצ'מפיונס? מודי בר-און, מגיש אולפן ליגת האלופות בערוץ הספורט ואוהד המעפילה הטרייה לליגת העל שלנו, הפועל חיפה, חושב שמדובר בכלל בשני דברים נפרדים.
"כמו שיש כדורגל אוסטרלי, יש כדורגל ישראלי. זה משחק אחר שעונה על צורך אחר", מסביר בר-און. לדבריו, נקודת המפתח היא לנסות ולחפש את הייחוד במשחקים שלנו כאן: "זה כמו כל מוצר תרבות אחר. הכדורגל צריך להתמודד עם הבעיה הזו בדיוק כמו שהמוסיקה הישראלית, השוקולד והתיאטרון הישראליים מתמודדים איתה בהצלחה כבר שנים".
אין מה לראות
אלא שההתמודדות הזו היא בהחלט לא פשוטה. "אין כדורגל בארץ, פשוט אין מה לראות בליגה הישראלית", משתף יעקוב סלע, גם הוא אוהד הפועל חיפה, שמתוסכל מרמת המשחקים העכשווית בליגות המקומיות. "לפני 10-15 שנה הייתי הולך אפילו למשחקים של מכבי חיפה, שאני בכלל לא אוהד שלה. הכדורגל היה עוד ברמה יחסית גבוהה. אבל היום אין את זה, הרמה יורדת כל הזמן".
"בתקופה של רובי שפירא", הוא נזכר, "הייתי אוהד הפועל חיפה שרוף שהולך לראות כדורגל. פשוט הייתי בא ונהנה. להפועל חיפה היו ארבעה-חמישה שחקנים זרים ברמה, כמו מילנקו, אוליאנוב ורוסו, שהחזיקו את הקבוצה והביאו את האליפות ב-98'-99'. היום אני כמעט ולא רואה את עצמי קונה מנוי להפועל חיפה".
לטעמו של סלע הכל מתחיל ברמה המנטאלית של השחקנים, המשפיעה על התנהגותם במגרש. "בחו"ל השחקנים עושים את העבודה. זה כמו מקצוע לכל דבר עבורם, ורואים גולים. למשל בניון, שלמרות הפציעה עולה לשחק וכובש את שער הניצחון של ליברפול. פה בארץ זה די מייאש. זה מרגיש כאילו השחקנים לא חדים, לא ערניים או לא מקדישים מספיק זמן לעניין. בסופו של דבר אתה מוצא את עצמך יושב באצטדיון, המשחק עומד על 0:0, אתה מחכה לגולים, וכמו שנשים מתארות כדורגל - אתה צופה ב-11 גברים שרצים אחרי כדור כמו מטומטמים. בינתיים אתה מאבד עניין, מתחיל להסתכל על הקהל, ועד שכבר יש גול אז אתה מפספס אותו".
מירי מסיקה בתפקיד בונו
"זה כאילו שאת הולכת להופעה של U2 בברלין ואז את חוזרת לארץ ורואה את מירי מסיקה", מסביר רון קופר, חבר בוועדת משפט וספורט בלשכת עורכי הדין, ואוהד מכבי חיפה בכל רמ"ח אבריו. "יש פה קהילה שלמה שמתבעסת מרמת המשחקים בארץ. לראות משחקים בחו"ל ואז לראות בשישי בצהריים שידור מהליגה הלאומית זה הבדל של שמיים וארץ".
אלא שלמרות הכל, קופר לא מוכן לוותר על המשחקים בארץ, ומסביר זאת באמצעות משל קולינרי: "זה כמו שמישהו נורא יאהב לאכול במסעדות גורמה אבל מדי פעם גם יבוא לו לאכול שאוורמה, זה לא סותר".
קופר מוסיף כי הוא יכול לצאת לטיול עם הכלב בפארק הירקון ולצפות שעה בנערים משחקים בחוג כדורגל, לשמוע מה המאמן אומר ואיך ההורים מעודדים. "מי שאוהב כדורגל באמת, אהבה טהורה, יכול לראות גם ליגה ד', ועם כל הבעסה - הוא לא יקום מהספה", הוא מסביר.
"משלמים 50 שקלים או 150 שקלים עבור כרטיס בשביל לראות 90 דקות משעממות, אבל זה קרוב אליך ואפילו כיף להשתעשע במחשבה שהיית יכול להכניס את הגול שהחטיא השחקן. חוץ מזה, מעבר למסירה המדויקת או הגול המדהים, אני אוהב את כל הערכים שהכדורגל מסמל עבורי מעבר למשחק עצמו: תקווה, אהבה, ייאוש, ריבים ולוחמנות".
לשבור את מעגל הקסמים
אז אולי בעצם הבעיה היא בנו, האוהדים? אולי היופי הוא בכלל בעיני המתבונן? בר-און מסרב להפנות את האצבע כלפי הקהל בישראל, אך לא נמנע לגמרי מביקורת כלפיו. "האוהדים יצרכו מה שיתנו להם לצרוך", הוא מסביר, "אי אפשר להפיל את התיק עליהם. אבל גם לאוהדים שלנו יש מה ללמוד מהכדורגל האירופאי - ללכת עם קבוצה בזמן שלא תמיד הולך לה ולתמוך בה עם הרבה פחות לחץ. בכלל, כל העניין מתחיל מתחושה של לחץ ואי שביעות רצון בסיסית - צריך לשבור את מעגל הקסמים הזה".
ואם בכל זאת מתקשים להתמודד עם הנחיתה לקרקע, בר-און מזכיר כי יש גם פתרונות אחרים, שזמינים היום יותר מתמיד. "אני למשל לא הלכתי עם אבא שלי לראות את ברצלונה", הוא מספר, "אולי הדור החדש כן ייסע לראות יותר משחקים בחו"ל".