צבע אדום: השנה שבה מכבי ת"א איבדה את העיר

תסכול, אכזבה, שברון לב, כעס עצום. אם אתה אוהד מכבי תל אביב סביר להניח שזה מה שאתה מרגיש. את העונה הזאת קשה לך לסכם, המועקה על מה שקרה בטדי עוד יושבת לך בלב, גם ארבעה ימים אחרי.

כן, לא פשוט להיות אוהד מכבי תל אביב בימים אלו. למען האמת, כבר כמה שנים טובות שלא פשוט להיות אוהד צהוב. ההפסדים בדרבים, חוסר התחרותיות, חילפוי הבעלים, המאמנים, השחקנים.

העונה הזאת לא היתה שונה מדי, אך היא אולי מתחילה עידן חדש של יציבות. כי המאמן לא הלך הביתה אחרי שבעה משחקים ללא ניצחון, כי שלושה דרבים עם נקודה אחת לא גרמו לאוהדים לצעוק 'תתפטר' וכי עושה רושם שההנהלה החדשה בראשות מיץ' גולדהאר רצינית.

אך בכל זאת, את מה שקרה העונה צריך לסכם, לשים מאחור, לסגור. באסה. זאת המילה הטובה ביותר כדי לתאר את העונה הזאת. אין מה לעשות, בעולם הספורט, כמו בחיים האמיתיים, תמיד זוכרים את הסוף.

והסוף? הוא אוכל לנו את הלב. איך לא ניצחנו את הדרבי, איך נתנו להפועל ת"א לחגוג אליפות? ועוד חשבנו שהתיקו יספיק... אולי זה העונש שלנו.

הסוף

לפני מספר ימים התווכחתי עם חבר לעבודה, אוהד הפועל, על נושאי ראיית שחור בכל מצב. אמרתי לו שאני רואה שחורות עד שזה מגיע למכבי ת"א. לא סתם.

זאת לא היתה עונה להתגאות בה, אבל די מדהים שבסיומה אנחנו, כמו מכבי חיפה נניח, באותו המצב. לא אלופים, לא מחזיקי גביע - פשוט באירופה. שתי הקבוצות הגדולות של הכדורגל הישראלי באותה הסירה. יש לזה מימד מיוחד, אתם יודעים.

בראייה לאחור, החגיגות אחרי הדרבי היו מוגזמות כי היינו חייבים לנצח. ברור שלא אנחנו קבענו את גורל האלופה, אבל גם לא עשינו את המקסימום כדי לקבוע שזאת לא תהיה היריבה העירונית. אתם בטח תוהים למה אני מתעסק בהפועל ת"א בסיכומה של עונה צהובה - זה פשוט כי אין מה לסכם.

מכבי ת"א חוותה את העונה הכי טובה שלה בשבע השנים האחרונות והיא נגמרה ללא תואר, בידיים ריקות ושוב, עם התקווה הבלתי נגמרת שאולי בעונה הבאה זה יקרה.

ההתחלה

ההתנהלות של מיץ' גולדהאר היא נהדרת. לנסות לסגור את הסגל לפני שבחיפה או בהפועל יתחילו לעבוד. השבועות הקרובים יהיו מכריעים. לאן ילך יצחקי, מה יקרה עם תמוז, האם ראלדס יישאר ואיזה זרים יגיעו רגע לפני המונדיאל?

במכבי תל אביב דיברו העונה על בנייה. על לקחת את שחקני הבית ולתת להם את המפתחות. זאת אולי הנקודה היחידה שבאמת אפשר לסכם. דור מלול, תמיר כחלון, ניסו קפילוטו, שרן ייני וגם עמנואל מאיוקה ויובל אבידור.

אלו שחקנים שמכבי צריכה וחייבת לבנות עליהם גם בעונה הבאה. חלק מהספסל, חלק בהרכב. תוסיפו אותם לכוכבים שעוד יבואו ויש בסיס לעונה גדולה מבחינת מכבי. באיזשהו מקום, כל מה שקרה העונה היה הקדימון לעונה הבאה. ידענו את זה מראש, עכשיו זה המאני טיים. להחתים את מי שצריך ולרוץ קדימה.

הרגעים הגדולים

אך גם היו רגעים אחרים שנתנו תקווה למשהו גדול. הניצחונות בתחילת העונה על סכנין והפועל פ"ת, בלומפילד שבכל מצב לא ידע מגרש עם פחות מ-8,000 אוהדים, הניצחונות הדרמטיים על הפועל חיפה והפועל עכו, המחשבה שעוד יש אופי בקבוצה הזאת.

השגשוג של תמיר כחלון ודור מלול. המפתחות שנמני נתן לייני במרכז השדה. גיז'רמו שהפך כל משחק לחוויה. רונלד ראלדס ואיביצה אילייב שהגיעו אחרי כולם ונתנו לנו פלאשבקים לעונות בהם היו פה זרים טובים.

עמנואל מאיוקה. איזה שחקן מרגש הוא. ילד שהגיע ב-30,000 דולר וקנה את ליבם של כל האוהדים. אם צריך לבחור רגע גדול אז ה-3:4 על בית"ר לוקח את כולם, הרבה גם בגלל הסלטות של הזמבי אחרי הרביעי. אך מעל הכל, הנתון הבא הוא זה שמרגש. 17 ניצחונות עשינו העונה. 17. את האמת, אני כבר לא זוכר מתי חגגתי 17 פעמים בעונה.

אולי בעונה הבאה?

התמונה לא השתנתה. מכבי תל אביב תמיד שואפת לאליפות. תמיד חייבת, תמיד תשאף. אולי בעונה הבאה? באמת אולי. אז הנה מספר דברים שצריכים לקרות כדי שזה באמת יגיע לידי מימוש.

אבי נמני חייב להמשיך לעמוד בראש המערכת. ראלדס חייב לצידו בלם זר איכותי, דור מלול חייב לשחק, אם אלברמן לא יגיע אסור ליפול עם הקשר האחורי ורוברטו קולאוטי בחוד לבד לא יעזור למכבי יותר מדי. ואלירן עטר? לטעמי, לא טוב יותר ממאיוקה, כך שיהיה מעניין לראות את הרוטציה אם וכאשר.

עומק. זאת מילת המפתח. זה מה שמכבי צריכה כדי לרוץ בעונה הבאה עד הסוף. והיא יכולה. כן, קצת קשה לחשוב חיובי בימים כאלו, אבל כמו שרשמתי למעלה: כשזה מגיע למכבי - אין דבר כזה לראות שחורות.

ככה אנחנו, מכביסטים. תבעטו בנו, תשפילו אותנו, תיקחו לנו אליפות בעיר ותצבעו אותה באדום. זה לא באמת מעניין אותנו. בעונה הבאה אליפות בכל הכוח. ובאמת שמישהו ינסה לעצור אותנו.