1. אלי גוטמן מתחיל לבנות שושלת ורצף של ניצחונות במשחקי הדרבי. אין דבר נורא לאוהד של מכבי להיות בצד המפסיד לאורך זמן. נניח שקבוצתך מפסידה רצף של מפגשים עם מכבי חיפה, אתה לפחות לא נאלץ לראות את האוהדים הזחוחים שלה כל יום. כשמדובר בדרבי זה אחרת. על אוהדי מכבי נגזר לראות את אוהדי הפועל כל יום.

אבי נמני (צילום: אור שפונדר, מערכת ONE)
"חדש, חדש". מסר לנמני מברקוביץ' | צילום: אור שפונדר, מערכת ONE

 זכורה לי התקופה שאברם גרנט בנה בקדנציה הראשונה שלו בתחילת שנות ה-90' רצף הפוך שבו מכבי הביסה את הפועל במשחקי דרבי בזה אחר זה. היינו יושבים אז עם אריק איינשטיין במזנון של ירדן ועמנואל אופיר ז"ל מול השקם ברחוב אבן גבירול, לשם העתיק אריק את החמ"ל מכתר המזרח המיתולוגי. איינשטיין, אדום שרוף, חיבר אז שירי אהבה והערצה לאחד, חיים בכר. ולמה זכה דווקא בכר? כי בכל אותם משחקי דרבי מכבי ניצחה על האפס למעט אחד, שבו התוצאה היתה 1-3 למכבי ואת שער הכבוד להפועל כבש בכר שהישגו נישא בערגה בפי האדומים.

ולמה נזכרתי בסיפור הזה אתמול (ב')? כי גם את התענוג הזה לקחה הפועל למכבי. למי ישירו עכשיו אוהדי מכבי המוכים? לאניימה?

2. הדרבי היה טוב, מכבי שיחקה טוב וגם ארבל וברקוביץ' נתנו הצגה, כולל קמפיין להחלפת אבי נמני. "חדש, חדש", אמר ברקו בפראפרזה מ"ארץ נהדרת" על הגלאקטיקוס שהוא ונמני נמנו עליהם. אלא שברקו כיוון הפעם לצורך הדחוף לבנות הכל מחדש: יו"ר, הנהלה, מאמן. "מישהו שרוצה להיות על הקווים ושימצאו לנמני תפקיד אחר", סיכם. בין השמות שהומלצו בשידור היו לותר מתיאוס ואלי גוטמן. בהינתן הקרבה הרבה בין ברקוביץ' לגוטמן לא הייתי מתייחס לאופציה הזו כתיאורטית בלבד.

מכבי באמת שיחקה טוב אתמול, רק לא היה מי שיסיים את המצבים. ויש גבול דק מאוד שממנו גולשים מחוסר מזל ללוזריות. מכבי כבר נמצאת שם. ההחמצות אתמול היו של לוזרים ולא של חסרי מזל. ומהצד השני: כשגוטמן מקבל את שני שערי הניצחון ממחליפים הוא עושה את הדרך ההפוכה: מסתם בעל מזל לווינר.

3. סקוט סילי, דולי ג'ונסון. נדמה שאת הזרים האלה הביאה לכאן מחלקת הסקאוטינג של הכדורסל. בדיוק אותו כלום כמו המוזרים מהכדורסל.

4. כצפוי, העלו הפעם החקירות ההזויות של ויצמן-יער חרס עבש. ואין כאן טענה לעצם חקירה לגיטימית. כזו שנועדה לאמת או להפריך חשד או מידע מדאיג. הטענה היא למניע חקירתי שמבוסס על הרתעה. נכון, תמיד אפשר לגייס איזו שמועה או עובדה (למשל שברק בדש מהכח רמת גן חתום בשנה הבאה באשדוד) כדי להצדיק חקירה, אבל כשמתברר שההרתעה היא המניע המרכזי, יש בעיה גדולה.

כל חקירה מטביעה אות קין כלשהו בנחקר. במיוחד בשיח הציבורי והתקשורתי שלהבנתו הכל מושחת כאן ואז ברור שהחקירה היא במסגרת המאמץ המבורך לביעור השחיתות. אחר כך, העובדה שהיה כאן רק עשן בלי אש כבר לא עוזרת במיוחד למי שימשיך להסתובב עם התווית העבריינית של המושחת שלא נמצאו הראיות להפללתו. רוצו לראות את הסרט "ספק", במיוחד את הסצנה שמריל סטריפ מטיחה בפיליפ סימור הופמן: אני לא צריכה הוכחות, אני יודעת שאתה אשם.

שלומי דורה (צילום: עודד קרני)
שלומי דורה. ויצמן יער מיהרו לפעול | צילום: עודד קרני

חקירות ויצמן-יער, בין אם הן יוזמה עצמית או הפעלה בידי ההתאחדות או הבקרה התקציבית, חייבות לקחת בחשבון את כבודם ומעמדם של נחקרים פוטנציאליים. לא כל שטות צריכה להתניע מהלך, והזהירות המתחייבת מההשלכות, צריכה לרסן את אוכפי החוק.

אגב, הזהירות הזו רק תחזק את שלטון החוק. ריבוי חקירות סרק מוזיל אותו. ריבוי חקירות סרק יניב חוסר אמון ברצינות ומקצועיות החוקרים. וגרוע מכל - הריבוי הזה יניב חוסר אמון כשתיחשף פרשה אמיתית. זאב, זאב, יזעקו אז החוקרים ומי יאמין.

אבל למה לבוא בטענות לרשויות ההתאחדות, כאשר זו השגרה והנורמה של משטרת ישראל והפרקליטות. במיוחד במרחב הציבורי, הסלבריטאי, שבו ניתן לייצר כותרת מהדהדת על כל חשד וחקירת סרק. את השילוב והמפגש בין שתי הזירות - המשטרתית והספורטיבית - קיבלנו לא מזמן בפרשת לוזון-טוברוק. ואם הפרקטיקה הנלוזה הזו טובה למשטרה, למה היא לא טובה לויצמן-יער? זהו, שזה לא טוב לשניהם.