איך שהכל התחיל אדי הפיל את האשמה על גרשוני, השוער של מכבי חיפה, ההוא שקיבל בגמר הגביע של 72' גול מ-55 מטר. גרשוני נופף לאשתו ביציע וחייך כמו בפרסומות לאבוקדו, בזמן ששהרבני גילגל אליו כדור מהבורסה של רמת גן וניצח עם הגול המסכן הזה את המשחק. אדי סיפר לכל מי שרצה לשמוע, שבאותו רגע העיניים שלו החליטו שאם זה ככה, אז עדיף לא לראות את החיים כמו שהשמש מאירה אותם מעל למכבי חיפה. והמחלה פרצה. וזה בהחלט יכול היה להיות הסבר מקסים לעוורון השמש של אדי דויטש, אבל האמת הרבה יותר מקסימה מזה, לפחות מבחינתי. על התאריך אין הרבה מקום לוויכוח, המחלה של אדי התחילה בבוקר של הדרבי, הדרבי שאחרי המלחמה.
מכבי חיפה מודל 73' הייתה אחד הדברים המדכאים על הפלנטה. מדכא כמו סרט של ברגמן במצב צבירה של קבוצת כדורגל. עם שחקנים דרמטיים וחסרי השראה, בלי טיפת תקווה לגאולה ועם סוף ידוע מראש. וכמו אצל ברגמן, למרות הסבל הבלתי ייאמן היה גם קהל המונים נאמן: גם בליגה א' מול עכו ונחליאל וגם בלאומית לא ירדה מכבי חיפה מ-8,000 צופים למשחק, ואף אחד מהם לא הגיע מהשכונה שלנו, אף אחד חוץ מאדי דויטש.
אדי היה גדול ממני בשש שנים, אבל מנטלית יכול להיות אבא שלי בלי כל בעיה. בדרך כלל הוא התייחס אלי כמו האח הקטן שלו-גם דואג, גם כועס, גם מקנא ובעיקר מפנק ולוקח בעלות. אין לי מושג מתי כל זה התחיל. אבל אצלנו במשפחה תמיד אמרו שהוא החליט לאמץ אותי בערך שנה אחרי שנולדתי, ביום שאבא שלו קיבל דרגה של רב חובל ועזב את הבית. אדי גדל לבד. אבא שלו, שמעון דויטש, היה רב חובל מיתולוגי על אחת המפלצות הכי גדולות שצים ידעה, "צים בנגקוק", קראו לה. קפטן דויטש נהג לצאת לים לתקופות של בין חודשיים לשלושה ולחזור לחודש מנוחה בבית. וכל אותו חודש היה יושב על המרפסת, מעשן כמו קטר ומסתכל על הים בגעגועים קורעי לב.
ככה שלושים ימים ולילות מדכאים, עד לאותו יום מאושר שבו זכה לחזור אל הים שממנו בא. כשרב החובל דויטש היה בים, אשתו היתה באוויר עם אחד המאהבים שלה, וככה גידל אדי פחות או יותר את עצמו, נפלט מכל מסגרת אפשרית. בגיל 10 הסתובב חמוש ברובה אוויר וירבה בציפורים מוגנות, בגיל 12 עישן סיגריות. בגיל 14 שאכטות, ובאותה שנה כבר יצא לדיסקוטקים כשהוא נוהג בביואיק של הקפטן הנעדר.
בדרך כלל היה עטוף בבגדים צבעוניים צמודים שנראו עליו כמו טפטים מגוחכים על הגוף הענק שלו, ותמיד סיפר לכל מי שרצה על זיונים עם גרושות שאף אחד לא ראה. והיה עוד דבר אחד: מכבי חיפה. וגם זה חלק מהמרד שלו בכל העולם. כי עמוק בקצפת של אחוזה, במקום שבו רב חובל על אוניית צמרת בקושי קיבל אדמה לגור בה, במקום שבו רופאי השיניים גירדו את התחתית של הסולם החברתי-לקחת על עצמך את מכבי חיפה, היה פחות או יותר, כמו לחלוק צלחת חומוס אחרונה בעולם עם אחמד ג'יבריל ולילה חאלד. מכבי היתה קבוצה של השחורים- אלה מטירה, מהעיר התחתית, מהדר, אלה שעובדים בנמל ובבתי הזיקוק- הפועל הייתה האליטה. אצלנו בשכונה כולם היו אוהדי הפועל, חוץ מאדי דויטש. אחד עם שם כמו דויטש לא אמור להיות אוהד מכבי חיפה.
ועוד לא דיברנו על טקטיקה. מכבי הפנימה יותר מכל קבוצת כדורגל אחרת ערכים מהפוטבול האמריקאי: מתקדמים ביארדים. כל ארבעה מהלכים זזים עשרה ירד וסוחטים זריקת חוץ. תמיד היו בקבוצה זורקי חוץ ע-נ-ק-יים: קובי דרך, עפרוני, גל. עם זורקי חוץ כאלה לא צריך קרנות ובעיטות חופשיות. אחד מהם כבר היה מעיף את הכדור לרחבה, גם מחצי מגרש, ושם מוסה עג'מי היה מרחף במצב מאוזן תשעים דקות ומבקיע. בתנאי שלא היה באופסייד. בממוצע, התרגיל הזה עבד פעם בשלושה משחקים, לא יותר. אבל לא הכל היה כל כך עלוב, כי בכל זאת היו לחיפה שני כוכבי על: השוער בומה ויינברג והבלם שעיה שווגר, וגם זה עד שפרצה מלחמת יום כיפור. בומה ויינברג השוער סחב פציעה מהמלחמה, לא במיניסקוס או בצולבת כמו שכדורגלנים חוטפים היום, בומה חטף בתעלה צרור בבטן ולא פתח את העונה.
שעיה שווגר, אלוהים, האיש הכי שעיר על פני כדור הארץ, האיש ששמר בגביע העולמי את ריבה האיטלקי ולא נתן לו להריח את הזיעה של עצמו- הלך לעצור את הקומנדו הסורי ברמת הגולן. אנשים שפירשו את הגביע העולמי במקסיקו טוענים עד היום, שריבה האיטלקי היה בטוח ששווגר רחוק ממנו חצי מטר כל משחק בין ישראל לאיטליה. ריבה פשוט לא לקח בחשבון שהשערות של שווגר על החזה והכתפיים הן עוד אקסטנציה קטנה של הגוף, ושבעצם שווגר צמוד אליו, דרך השערות, כבר מהרגע שהם יצאו מחדר ההלבשה. כל פעם שריבה ניסה לעשות סלאלום בדרך לשער, הוא נתקע באזור החזה בשערות של שווגר ועף אחורה שני מטר כמו מטרמפולינה.
ועכשיו שלוש שנים עברו מאז ריבה, ומי זוכר שהקבוצה בגרמניה היתה מוכנה להוציא על שווגר מיליוני מארקים. כסף גרמני טוב. שווגר נשאר בחיפה כי אף אחד לא נתן לו ללכת, ופתאום מלחמה, ובעיתונים כתבו שבומה נפצע בתעלה ושווגר נתלה על שרשרות של טנקים סוריים ברמת הגולן-עצר אותם במו רגליו ושערותיו מלהגיע לקריית אליעזר. אולי בגלל זה מכבי עשתה את המשחק הראשון של העונה בכפר בלום, שבועיים אחרי הפסקת האש, כדי ששווגר יוכל להגיע מהמוצב שלו בגולן. שווגר לא הגיע, הרמטכ"ל לא שיחרר אותו. ומכבי הפסידה. בומה אפילו לא ישב על הספסל.
גם במשחק השני מכבי הפסידה, וככה הגיע השבוע של הדרבי. מכבי סגרו את הטבלה בלי נקודות ובלי שערי זכות, וכל השבוע אדי דויטש הסתובב בשכונה כמו כלב מסומם. חורק עם הביואיק של אבא שלו ומדבר על זה ששחקנים של הפועל הלכו להתאמן ורקדו בדיסקוטקים, בזמן שבלמים במכבי חיפה נשכבו עם המיניסקוס על הגדרות, כדי שסיירת שקד תעבור להם על הגב.
גשם כבד ירד כל אותו שבוע. גשם רע של חודש דצמבר, ואדי דויטש קיווה שהמשחק בשבת יידחה לפחות בשבוע אחד גורלי, שבוע שבו יחתמו על הסכם שלום עם הסורים. שווגר ישחורר, בומה ויינברג יחזור להתאמן, וככה הקבוצה תגיע לדרבי בהרכב הכי חזק שלה. אבל דווקא בבוקר של הדרבי יצאה שמש חורפית מלטפת, וכבר בשבע בבוקר אדי דויטש התייצב מתחת לחלון שלי בצעקות נוראיות: "פולמן, קום, נוסעים לאסוף את שווגר!". לבוש בבגדים הצבעוניים שלו, סיגריה בזווית הפה, שקית ניילון מלאה בבירות נשר ורובה אוויר בספסל האחורי של הביואיק, אדי החליט לחרוש את רמת הגולן, למצוא את הבלם שבלם את הסורים, ולהביא אותו בזמן לקריית אליעזר.
אין ספק, באותו בוקר נפלא הציפה אותי כבר ביציאה מחיפה אופטימיות אדירה, כי היה ברור שבסוף נמצא אותו, והוא רעב לכדורגל אחרי שיצא מהמלחמה, ינצח את הדרבי. כנראה שמרוב התרגשות לא שמתי לב שאדי משפשף את העיניים באופן כפייתי ובמאמץ אדיר כל כמה דקות. "משהו מסריח בסיגריות האלה", הוא אמר כשהתחלנו לגלוש לכיוון הכינרת, "העשן הזה כמו אקונומיקה, שורף לי את העיניים, בטח הסורים השאירו פה גז חרדל כמו במלחמת העולם הראשונה, והעשן של הסיגריות עושה לו קטליזטור".
אבל היה לי ברור שהסורים לא השאירו כלום, ועוד כמה דקות עברו וכבר שמתי לב שהלבן בעיניים של אדי מתחיל להיעלם, ובמקום זה נימים אדומות מתחילות לכסות עליו ודמעות גדולות עמדו בצד הפנים, ולמרות שהיה ברור שהוא סובל סבל נורא, אדי לא עצר לשנייה אחת את הדיבור הבלתי נשלט שלו: "סתכל פה על הגשר הזה. רק לפני חודשיים הסורים עמדו עליו, עמדו על הירדן עם פצצות ומוקשים וכל הזבל הזה, ואם רק היו מפוצצים, היו מנתקים את המדינה מהגולן וגומרים עלינו, ככה בלי בעיות. אבל אתה יודע מה הרג אותם? הרגשי נחיתות שלהם, זה מה שגמר עליהם, הדפוקים האלה תיכננו להגיע לירדן בשש בערב, אבל בניגוד לכל התכנונים הם הגיעו לגשר כבר בשתיים בצהריים והיו בטוחים שהם טעו בדרך, כי הם לא האמינו שילך להם כל כך בקלות. הם פשוט לא האמינו שהם מספיק טובים בשביל לנצח אותנו. אז ככה הם ישבו על הגשר וחיכו כמו אידיוטים שיבוא שש בערב בשביל לפוצץ, ובינתיים הגיע הצבא שלנו עם שווגר וכל האחרים וחיסלו להם את הצורה, ואותו דבר בדיוק במכבי חיפה".
ואז הייתה שתיקה ארוכה, ואני עשיתי מאמצים גדולים להבין את הקשר בין מכבי חיפה לסורים ולגשרים שעל הירדן וחיפשתי פתרון בין שווגר לבומה לגשר בנות יעקב, אבל אדי לא נתן לי לחשוב יותר מדי. "אותו דבר מכבי חיפה, ביום שהם יתחילו להאמין בעצמם, הם יפרקו כל קבוצה, יחסלו כל גשר. בספורט זה הכל עניין של אמונה, תראה איך כל אולימפיאדה יש איזה אידיוט שלוקח מדליית זהב בריצת מרתון או בשחייה, והוא בכלל נולד עם שיתוק ילדים, פוליו כזה, ואחרי שהכל נגמר עושים עליו סרט".
שאלתי את אדי מתי הוא חושב שזה יקרה עם מכבי חיפה, והוא אמר שבטוח לא בדור הזה ולא בדור הבא, אבל יום אחד יבוא מנהיג, אמיתי, לא איזה בלם, אולי עושה משחק, והוא ישכנע את כולם להאמין בעצמם, וביחד עם כל הקהל האדיר שלנו לא תהיה קבוצה שתוכל עלינו. ובינתיים השמש עלתה גבוה ואדי התחיל להתנהג כמו אחד שמסנוורים אותו עם מראה ממרחק של חצי שיבר, וכשהוא שאל: "תגיד, מה כל המכוניות האיטלקיות המפורקות האלה בצד של הדרך?" והצביע על הטנקים הסוריים השרופים, הבנתי עמוק בפנים שמשהו לא בסדר.
ואם כל זה לא מספיק, אז לא ידענו מאיפה להתחיל לחפש את שווגר. רמת הגולן נראתה כמו אחד הירחים של כוכבי הלכת צדק בסרט מדע בדיוני: האדמה הבוצית הירוקה התערבלה בערימות הפיח השחורות, וכלי רכב מרוסקים עמדו על הראש בכל סיבוב בכביש. חוץ מזה, הכבישים היו לגמרי שבורים, והביואיק של אדי בקושי התקדמה ב-20 קמ"ש. רחוק רחוק מאיתנו, על קצה האופק, אפשר היה לראות את התלים הגעשיים האדירים, שבאחד מהם בלם הבלם של מכבי חיפה את הסורים.
אחרי שנגמר ההעלייה הארוכה מהכינרת והעיניים של אדי נהיו קטנות וצרות כמו פרופיל של מטבע, אדי עצר את האוטו, הוציא מהבגאז/ בקבוק בירה נשר, שבר אותו על הכביש והניח בעדינות שתי זכוכיות ירוקות על העיניים כדי לסנן במעט את הקרינה של השמש: "הסורים הבני זונות, גז חרדל הם פיזרו פה, חתיכת קומנדו, בוא ניסע להביא את שווגר". אבל היה ברור לשנינו שאין יותר לאן לנסוע, המוצבים נראו רחוקים כמו איסלנד עד שהביואיק פשוט נעצרה באמצע הכביש כי אדי לא היה מסוגל לנהוג יותר, ואחרי זה הוא הוריד את הזכוכיות מהעיניים והסתכל עלי, ובלי כל התראה הפך את העףעף של העין הימנית ושאל: " תגיד, יש לי פה משהו?". ואני ראיתי מיד שכל שטח העפעף מכוסה בשלפוחיות איומות, שקופות, כמו מרצפות זכוכית אינסופיות, שלא השאירו לאדי פינה אחת נקייה לראות את המציאות המדכאת שבה נמצאנו.
"מה פתאום אדי, מה פתאום, זה קצת אבק, זה תכף נגמר", אבל היה ברור לי שאם לא בא איזה רכב חירום ואוסף אותנו, אדי מתעוור לי מול העיניים, ואני בסך הכל בן 11 ואין מה לעשות, כי כלב סורי לא נראה באופק. אדי הניח את הראש אחורה, עצם את העיניים וחיכה לאיזו הקלה בלתי צפויה. ככה שתקנו שעה, אולי שלוש שעות, בכל מקרה שתקנו עד שהתחיל ברדיו "שירים ושערים", והשדר בחיפה אמר שכל הפצועים החלימו ואפילו שווגר הגיע בטקסי ספיישל מהמוצב שלו ברמת הגולן, ועוד לא גמר השדר עם ההרכבים וכבר מכבי עלתה ל-0:1.
לי לא היה ברור אם אדי בוכה בגלל העיניים או בגלל השידור, בכל מקרה, התרגיל של הפוטבול עבד. שלוש פעמים רצוף זה עבד: אחד מאלה שיודעים להרים כדור הרים כדורים לאזורים האפלים שמוסה עג'מי נהג לשייט בהם, והוא נגח אותם פנימה כמו גאון. לא נגח בטירוף, חס וחלילה, אבל נתן בהם לטיפה, ששלחה את הכדור באיטיות איומה לרשת צדדית. ככה ישבנו לנו בתוך הביואיק באמצע הכלום ושתקנו, עד שהשמש שקעה ומכבי ניצחה בדרבי 1:4. כשהכל נגמר אדי סגר את הרדיו, פתח את העיניים ואמר: "אולי בעצם זה לא עניין של שני דורות עד שנתחיל להאמין בעצמנו, אולי זה עניין של עשר שנים", ושמתי לב שבאזור הלובן של העין חזרה לו קצת תחושה, ורק כשהכלום של רמת הגולן התחיל להתכסות בחושך מעיק, אדי התניע את הביואיק ונסע במהירות אפס עד לחיפה.
עוד באותו הלילה איבחנו אצלו את תסמונת וורנליס שאמורה בכלל לפרוץ אצל ילדים בני 3, אבל כנראה שבגלל שלא היתה לאדי ילדות, היא פרצה אצלו בגיל 16. כל אותה עונה אדי לא היה מסוגל לצאת לשמש, היה יושב בבית ימים שלמים ואוכל את עצמו ומתנפח מקורטיזון, ובערב יוצא לסיבוב דיסקוטקים עם משקפיים שחורים שמכסים לו חצי פנים. בימים כהים וגשומים במיוחד הצלחתי בכל זאת להוביל אותו לקריית אליעזר בטקסי כדי לראות משחקים. רצה הגורל, ודווקא בימים המעטים האלה הוא ראה את הנצחונות היחידים של מכבי באותה עונה. והיו בקושי חמישה כאלה, כולל ניצחון בדרבי של הסיבוב השני, בחוץ בקריית חיים, 1:2. ושוב באותה טקטיקה מופלאה מעולם הפוטבול, שהסתיימה בנגיחה ממרחק של 40 ס"מ. ביוני 1974 מכבי חיפה ירדה ליגה, עם 18 הפסדים, שבע תוצאות תיקו וחמישה נצחונות, וזאת היתה העונה היחידה עד היום, כולל עונת הדאבל, שראיתי אותם רק מנצחים.
עשר שנים מאוחר יותר, חודשיים לפני השחרור, על גבעת טרשים נמוכה ברמת הגולן, הציגו לי את סמל המילואים שאמור היה לעשות איתי חפיפה על המוצב. זה היה ביום שבת בצהריים, יום שבת לחוץ במיוחד, והאיש הקטן עם המשקפיים העבים שעמד מולי מעך לי את היד בעוצמה מזעזעת. "שעיה", הוא אמר. " שנתחיל בחפיפה?". הסתכלתי עליו והוא נראה לי מוכר העמידה שלו, ההליכה שלו, השערות. "שעיה שווגר?", שאלתי אותו בזהירות. "כן, וואלה, איך זיהית?". "איך זיהיתי? פעם באתי לחפש אותך בין הגבעות האלה. אבל זה מסרט אחר. מה אתה לא נוסע למשחק?". שווגר לא נסע למשחק באותה שבת נדירה של 25 במאי 1984. הוא לא נסע, כי כמו תמיד ברגעי השיא-המדינה היתה צריכה אותו יותר, והפעם אף אחד לא זכר שצריך לבוא ולאסוף אותו.
באותה שבת מכבי חיפה הבטיחה את האליפות הראשונה שלה. אדי דויטש, קצין ראשון בצי הסוחר, בלי משקפי שמש, עם זוג עיניים בריאות לחלוטין, ישב ביציע ובכה. ואפילו שהנבואה של אדי התגשמה במלואה, ומכבי חיפה היתה קבוצה עם מנהיג במרכז המגרש שמאמינה שהיא יכולה לפוצץ כל גשר עלי אדמות, קבוצה שתוקפת עם שישה ושמונה חלוצים, בסופו של דבר הגול שהבטיח את האליפות היה בדיוק כמו הגולים של שנות השבעים. סלקטר התעופף ברחבה שישים ושמונים דקות, ובסוף כדור צדדי ולא חשוב פגע לו במקרה במצח ונכנס לרשת הצדדית. זה היה הרגע הגדול ביותר אי פעם. אבל הרגע המרגש מכולם היה שם, באמצע הכלום, בדרבי שאחרי המלחמה.
- פרק מתוך הספר ההולנדי של עכו באדיבות מורדי אלון
