אור אחרי חושך: שעתו היפה של הכדורגל הישראלי
בזמן שרוב המדינה הייתה מפולגת ועצבנית, דווקא הכדורגל הישראלי, שלא פעם מאכזב אותנו, דאג לאחד את אוהדי הקבוצות השונות ולהביא תקווה: טור מיוחד לכבוד חזרת שורדי השבי
זו היתה שנה שבה הכדורגל הישראלי מצא את החטופים כאמצע שאפשר להתאחד סביבו. רגע שבו הם הצליחו לזנוח את המחלוקות הישנות והמריבות הקטנוניות, לטובת משהו גדול באמת - חיי אדם, והיכולת להציל אותם. ההלם של ה-7.10 שינה משהו בהתנהגות שלנו בהרבה תחומים, וגם בחלק הזה: באינספור מופעים שונים, ראינו את הכדורגל מראה את פניו היפות. והאמיתיות.
בין אם זה המסוק של יאיר הורן מעל טרנר והאיחוד עם הפועל ב"ש, השירה סוחטת הדמעות של אמילי דמארי עם אוהדי מכבי ת"א, אוהדי הפועל ירושלים שהתגייסו למען הירש גולדברג-פולין ז"ל (בחייו ובמותו), רומי גונן והפועל חיפה, דורון שטיינברכר ומכבי חיפה (לא נשכח את ענבר היימן, שתחזור במהרה), ליאם אור והפועל ת"א, רום ברסלבסקי ובית"ר ירושלים, עומר ונקרט ומכבי נתניה - כמעט לכל קבוצה היה את האוהד שלה שהיה שם, בשבי, ואת הקהל שהתגייס לטובת אחד משלהם.
דווקא בכדורגל הישראלי, שלפעמים מראה צדדים לא טובים בחברה שלנו, הצליחו לקחת צעד קדימה ולהבין מה חשוב: לסמן חיי אדם כערך עליון, וערבות הדדית כעדיפות ראשונה מעל כל דבר אחר. ארגוני האוהדים והמועדונים, שלעתים נמצאים על קו עימות, פעלו ביחד כדי לסמן לחברה כולה את הדרך. כמו שאלי שרעבי, אוהד הפועל פ"ת, סימן בראיון לאילנה דיין: חטופים זה לא ימין ולא שמאל, זה ישר.