מקלינגר ועד ג`ורדן: נאומי הספורט הגדולים

צ`ארלס בארקלי אמר פעם ש"הוא לא מודל לחיקוי". הנה הנחת היסוד שלי: ספורטאים לא אמורים לנאום כמו שצריך. התפקיד שלהם, העבודה שלהם, היא להיות טובים במה שהם עושים - בספורט. לקלוע, להבקיע גול, לתת אגרוף מוצלח. זה הכל. הא ותו לא.

אבל השנים הפכו את הספורט ממשהו שקיים כשלעצמו (ובהתחלה בכלל דיבר על פיתוח הגוף) לבידור להמונים - משהו שכל בית בעולם צורך, והוא הפך את הספורטאים לבדרנים בהתאם. כאלה שלא רק צריכים לבצע, אלא גם לדבר כמו שצריך - לבטא את הרגשות שלהם כאילו היו נשיאים או סופרים. הם לא, ועדיין הציפייה קיימת.

אז זה הזמן לנסות ולבחון את הרגעים שבהם הספורטאים השונים כן הצליחו לדבר. לא תמיד מדובר בנאום על פודיום - לפעמים, זה היה סתם סינק לתקשורת. אבל בכל מקרה, אלה היו רגעים אנושיים - רגעים שבהם הספורטאי יצא ממה שדורש ממנו לבצע, אלא גם ביטא את הרגשות והתחושות שלו - באלף דרכים. הנה עשרה נאומי ספורט בלתי נשכחים.

הנאום שלא היה באמת: אל פאצ`ינו - מתוך "Any Given Sunday"
כנראה שאין קלישאה יותר גדולה בסרטי ספורט מאשר הרגע הזה - שבו המאמן מדבר אל השחקנים, ומנסה לטעת בהם מוטיבציה. בהמשך, ניתקל בעוד רגעים כאלה במציאות. אבל זו, כנראה, הנאום הזכור ביותר - שניתן ע"י מאמן פיקטיבי, טוני ד`אמאטו, בסרט שיצר אוליבר סטון ב-1999.

"החיים הם משחק של אינצ`ים", הוא אומר לשחקניו. "בחיים או בפוטבול, מרווח הטעות הוא כל כך קטן - חצי צעד מאוחר מדי, או מוקדם מדי, ואתה לא עושה את זה. האינצ`ים הם סביבנו", ובסוף משפט המחץ - "אנחנו נירפא כקבוצה, או שנמות כיחידים". לפעמים גם קלישאות מתבררות כנכונות לאללה.

יורגן קלופ: הפרידה מאנפילד, מאי 2024
בתוך עולם שבו הדמויות מעוררות ההשראה קצת נעלמות, המאמן הגרמני הפך לדמות מעוררת השראה - בכל מקום שבו עבד, ממיינץ ועד ליברפול, שם הוא תמיד ייזכר בתור אחד מגדולי המאמנים בהיסטוריה - זה שלקח אותם מתקופת שפל, לזכיות בליגת האלופות ואפילו לשבירת הטאבו, ולאליפות פרמייר ליג אחרי 30 שנה ארוכות. ובמאי האחרון, הוא נפרד באירוע המוני - קצת אחרי המשחק האחרון של ליברפול באותה העונה, אף אחד באנפילד לא עזב את מקומו.