ההצגה חייבת להימשך? על כדורגל בזמן מלחמה

השנה שנסגרה לא מזמן היא מעל הכל שנת מלחמה. שנה שבה כל מה שעשינו עמד בצל האירועים הבטחוניים והמתקפות, מכל סוג - מרקטות ועד פיגועים. כל תחומי החיים, מן הסתם, נפגעו - והספורט הוא לא יוצא דופן. מבריחת הזרים, דרך הוצאת המשחקים הבינלאומיים מישראל - ועד האווירה בתוך הארץ ובמגרשים, ברור שכל אספקט אפשרי בספורט שלנו נפגע. גם מה שחשבנו שהוא הבועה הקטנה והחמימה, התברר כחלק מהחיים - וכמו שאמר המשורר, החיים עוד לא חזרו למסלולם.

ובזמן האחרון, בפני פרנסי ליגת העל בכדורגל עומדת דילמה חדשה. היום, אנחנו משיקים מדור חדש באתר - שבו ננסה לבחון שאלה אחת בוערת שעומדת על הפרק. אני אנסה להסביר את שני הצדדים של הטיעון, ואתם תהיו אלה שתכריעו (לפחות במקום הזה) את התשובה.

הפעם השאלה היא: האם לשחק בכל מחיר - כן או לא? האם הרצון של מנהלת הליגות, בראשות היו"ר ארז כלפון, לשחק ויהי מה (גם במחיר הדי כואב של משחקים ללא קהל) - הוא נכון? או שאולי עדיף להפנים את המצב, לכבות כפי שכיבינו בעונה שעברה - ולחזור כשאפשר לשחק כדורגל כמו שצריך? הטיעונים לפניכם.

למה כן: כי ההצגה חייבת להימשך
במלחמה, אנחנו יודעים היטב, אין בחירה בין ברירה טובה לברירה רעה - בשביל זה לא צריך קבלת החלטות. החוכמה נעוצה במקרים שבהם שתי הברירות הרעות - וצריך לבחור ברעה פחות. אף אחד לא חולק על שהעין כואבת ממשחקים נטולי אוהדים - אבל כל החלטה צריכה להיבחן ביחס לאלטרנטיבה. והאלטרנטיבה של עצירת הליגה בגלל המצב הבטחוני היא תקדים מסוכן.

ראשית, כי כבר עכשיו חלק מהזרים מנסים לברוח בדרכים כאלה או אחרות. עצירת הליגה, כשלא ברור מתי (ואם) היא תתחדש - תגרום בוודאות לעזיבה מוחלטת, במה שייצור שוקת שבורה גם עבור הקבוצות וגם עבור הקהל שלהן. שנית, ההנחה שאפשר פשוט לעצור את הליגה יום אחד - ואז לחדש אותה כשנרצה, לא בהכרח מותאמת למציאות. בטח לא במציאות שהיא גם כך הפכפכה, כמו שלנו.

וכן - בסופו של דבר יש גם את שאלת המסר שזה מעביר. חלק מההתמודדות עם המצב הקשה שאנחנו עוברים כולל גם קיום כלשהו של שגרה - כזו שמאפשרת לנו למלא מצברים, לנסות ולחיות גם תוך כדי המלחמה, שלא ברור מתי היא תיגמר ואיך. המילה "אסקפיזם" כבר מזמן נשחקה מרוב שימוש, אבל גם לה יש ערך בתקופות קשות כאלה. ללא הכדורגל, יודעים רבים, כל מה שיישאר לנו זה חדשות (וחרדות) בערימות.