לא הולך לשום מקום: דולב חזיזה מזכיר נשכחות

כמה עצוב זה כדורגל בלי קהל. הסיבות משתנות, אבל העגמומיות של שקט מוחלט וים כחול של מושבים ריקים היא, אולי, הסט אפ הכי גרוע שאפשר לבקש כתפאורה ורקע למשחק כדורגל.

איכשהו, בכל שנה יש לנו את כמות המחזורים הזאת שאנחנו נאלצים לגלות בהם מהמגרשים, ולצפות בטלוויזיה בשתי קבוצות שמנסות להתעלות על אווירת משחק האימון המדכאת ולייצר אינטנסיביות וחוש תחרותיות המתאימים למשחק ליגה.

מכבי חיפה, נכון לאתמול (שבת), הבינה את הסיטואציה באופן טוב הרבה יותר מבני סכנין, והציגה משחק לחץ רציף, כמעט לאורך כל 90 הדקות, שהתוצאה בו משקרת. זה היה צריך להיגמר בהרבה יותר משלישייה.

אם על קרית שמונה היינו יכולים להגיד שמדובר בקבוצה חלשה ושבירה מנטלית, לא כך הדבר עם בני סכנין. אולי לא מאריות הליגה, אבל בהחלט לא נמושה. קבוצה שבדרך כלל יודעת מה היא רוצה ויודעת לעשות חיים קשים, גם אם לא לקחת נקודות.

על כן, העובדה שמכבי חיפה ריתקה ושיתקה אתמול את סכנין, ששיחקה הגנתי לחלוטין גם בפיגור שער, בהחלט מרשימה. בטח אם מתחשבים במבול הצרות והבלגאנים שעובר על הקבוצה (ועל המדינה) לאחרונה: אזעקות, העתקות אימונים למגרשים אורחים, ועוד שאר מרעין בישין. יותר מזה - מעבר לכל הבלגאנים החיצוניים, הקבוצה שינתה את פנייה כמעט לחלוטין במהלך החודש האחרון. שחקנים זרים הלכו ובאו, רכבת אווירית של טיסות נכנסות ויוצאות. מכבי חיפה עברה את המקבילה של ניתוח החלפת ירך תוך כדי הליכה.

למרות כל אלו, מכבי חיפה הצליחה להציג משחק דומיננטי, שוטף והתקפי מאוד. את המחץ, לעומת זאת, יש עוד מקום לשפר, נאמר במילים עדינות.