מופע שנות ה-90: כשטדי חזר לימים הגדולים
מכבי ת"א הפסידה לאצטדיון ויצחקי המאמן המושלם לבית"ר. סיכום ה-1:3
להיתלות באילנות גבוהים זה תמיד בעייתי. אף השוואה היא לא קולעת, ולך בכלל תדבר על משחק בישראל בהשוואה למשחק ליגת אלופות באנגליה. אבל זה מפתה מדי ולכן: המשחק אמש בטדי, יותר מכל, הזכיר לי את אותו 0:4 מדהים של ליברפול על ברצלונה מ-2019.
כי בכל מה שקשור לכדורגל גרידא, במציאות סטרילית ונטולת הפרעות - זה משחק שאותו מכבי ת"א היתה אמורה לנצח בקלות. בטח אחרי הכרטיס האדום המטופש של ז`אן מרסלן. יש סיבה אחת שבגללה בית"ר ירושלים ניצחה את המשחק - ועם כל הכבוד לירדן שועה, ירין לוי, טימותי מוזי ואפילו סילבה פאקינג קאני - וקוראים לה אצטדיון טדי.
כי כמו ב-2019, בכל מה שקשור רק לכדורגל, ברצלונה היתה אמורה לעבור - והפסידה לאנפילד. לקהל האדום והעוצמתי של ליברפול, שהיטה את הכף כמעט במו ידיו. ועל אותו עיקרון, טדי ניצח את המשחק לבית"ר ירושלים.
משום שהדרך היחידה שבה בית"ר יכולה היתה להפוך את המשוואה ולנצח - קשורה גם לאלמנטים מקצועיים, ולתעוזה של ברק יצחקי, אבל בעיקר לאווירה המיוחדת שהיתה בעיר הבירה. קשה לכמת את זה למונחים פיזיים, אבל ברגע.
שבו הקהל הבית"רי הפעיל את מלוא קסמו, גם המשחק השתנה. מהרגע שבו טימותי מוזי השווה והקהל הבית"רי נדלק, תמונת המצב התהפכה - ובית"ר קיבלה רוח גבית שאפשרה לה להתגבר על פער מקצועי מול מכבי ת"א, ואפילו על חיסרון מספרי.
