כמו שהוא באמת: השינוי של אושר דוידה במכבי ת"א
מי שלפני שנתיים הרגיש כמו פספוס בהתהוות עשה צעד חכם, והצליח לשנות את מסלולו. יותר "תכלס", פחות "על הנייר" - זה הזמן של שחקן הצהובים לחלום בגדול ולהוביל קדימה
באופן כמעט מוזר, למרות שאנחנו רק באמצע אוקטובר - מכבי תל אביב כבר הספיקה לעבור שני גלגולים בעונה הזאת. היא פתחה את העונה בצורה די חזקה, עם הניצחון על מכבי פ"ת בליגה, הקרב שהסתיים בניצחון מול הפועל באר שבע, ובעיקר הניצחון הכפול והקליל על באצ`קה טופולה במוקדמות הליגה האירופית. אבל אחרי היכולת המצוינת וההפסד הכואב לבראגה, הגיעה תקופה פחות טובה - הפסד מתסכל למיטיולן, תיקו מול עירוני טבריה והניצחון המאוד קשוח לפני הפגרה נגד מכבי נתניה, בדקה ה-90 מפנדל.
בפשטות, מכבי ת"א נתקלה בקיר - גם בגלל הפציעות וגם בגלל העומס המסוים (והטיסות החוזרות ונשנות), אפשר לראות ירידה מסוימת ביכולת, ביחס לאיך שדברים נראו חודש אחורה. ולמשחק העונה הראשון נגד מכבי חיפה, היא מגיעה במצב לא אידיאלי. דור תורג`מן לא משחק, וגם אם יתר הפצועים חוזרים - ברור שהם לא בכושר מלא, בטח לא בכושר של לשחק נגד יריבה כל כך מאתגרת.
ובעיקר - נדמה לי שהבעיה העיקרית של ז`רקו לאזטיץ` היא בהתקפה. ערן זהבי בכושר הכי פחות טוב בקריירה שלו, דור תורג`מן כאמור בחוץ, ווסלי פטאצ`י מתקשה להתאקלם, הישאם לאיוס ככה ככה, ואלעד מדמון אמנם משחק נהדר בכל הזדמנות שהוא מקבל - אבל לא ממש מנוסה במשחקים שכאלה. מה שמשאיר את מכבי ת"א עם שם אחד עיקרי שצריך לספק את הסחורה - וזהו אושר דוידה.
והאמת היא שבדיעבד, זה מרגיש אפילו קצת מוזר. רק לפני שנתיים, דוידה הרגיש כמו פספוס בהתהוות - שחקן עם הרבה כישרון, אבל מי שמוציא מעט מאוד ממנו. מישהו שהיה לו איזה רגע או שניים של הברקה במהלך העונה, והרבה מאוד אפרוריות לפני ואחרי. זה היה דוידה של הפועל ת"א, ואחר כך זה שנעלם במעמקי הסגל של סטנדרד ליאז` הבלגית. עד שהגיע הצעד החכם - והמעבר למכבי תל אביב.
התודעה שלנו כאוהדי כדורגל לא מקבלת באהבה, בדרך כלל, חזרה של ישראלים בשיא הקריירה מאירופה לישראל. לרוב, שחקנים שעושים את המעבר הזה נתפסים כ"מפונקים", כאלה ש"התגעגעו לאוכל של אמא", שלא מוכנים להקריב באמת כדי לייצר קריירה. פעם אחת הם קיבלו הצעה מהכסף הגדול שיש בארץ (מהטריו גולדהאר-שחר-ברקת), והם השאירו את החלום הגדול מאחור - וחזרו ישר לקומפורט זון.