לפני כמה שבועות כתבתי על האיוולת בענישה הקולקטיבית שמנהיגה ההתאחדות. מודה שחשבתי שבדרך כלשהי זה יירד מהפרק, חשבתי שההיגיון ינצח ולא ישלחו 5,000 אוהדים שכבר שילמו על עונה מלאה לקנות שוב כרטיסים למשחקים שכבר שילמו עליהם, חשבתי שהתקשורת תצא נגד האיוולת, חשבתי שאוהדי כדורגל אחרים יבינו את האבסורד ואת התקדים וכלום.
התקשורת לא התעניינה, חלק מאוהדי מכבי חיפה אפילו ניסו ברשתות החברתיות להרוויח מן ההפקר כשפורסם מתווה התשלום ובגדול הנהלת הפועל ת"א נשארה לבד בין הפטיש לסדן.
תקנון ההתאחדות נועד לדחוק את הנהלת הפועל ת"א לפינה, הוא לא אפשר לה לתת לאוהדים לשבת ביציעים אחרים, הוא סינדל אותה בכך שדרש ממנה להשוות תנאי תשלום לאוהדי קבוצה יריבה בדיוק כמו אוהדים שכבר קנו כרטיס והוא גם לא נתן לה אפשרות לערער ולדחות את הענישה למועד נוח יותר.
הנהלת המועדון זקוקה להכנסות המשחק הזה. כאשר מנהלים מועדון כעסק עם תזרים הכנסות והוצאות, בוודאי בשנת קורונה כשכל יום מגיע וריאנט חדש, למשחק בפרופיל גבוה יש חשיבות עסקית. זה אולי לא נעים לשמוע, אולי נעים יותר לשמוע הצהרות בסגנון משה חוגג על מלחמה עיקשת וכל זה, אבל בהפועל ת"א יש הנהלה קצת שונה, כזו שמודה שהיא אינה עשירה ופילנטרופית וכזו שמנסה לעשות הכל בגבול הניהול היומי.
ההכנסות מהמשחק נגד מכבי חיפה מיועדות לתשלום משכורות ותפעול המועדון. הרעיון של ההתאחדות שפגיעה כלכלית מעבר לקנסות תוביל את המועדונים למצוא נוסחת קסם הוא פנטזיה ילדותית, במציאות הנהלות קמות לטפל באינספור פרטים קטנים והרגולטור לא רק שאינו עוזר, הוא מפריע.
לאודליה פרידמן, מנכ"לית הפועל ת"א, היתה דילמה אכזרית. היא זקוקה להכנסות המשחק, היא אינה יכולה לחרוג מהנחיות ההתאחדות ולמרות שניסתה לערער, לא מצאה אוזן קשבת. האוהדים כועסים עליה כי הם נדרשים לשלם על משחק שכבר שילמו עליו, כך יש לי חבר עם 3 מנויים לשער 5, לו ול-2 ילדיו, והוא ישלם עוד 600 שקל כי החליטו שהוא ילד קטן וזקוק לעונש. אותח חבר כעס על ההנהלה, ולקח לי חמש דקות להסביר לו מי אשם פה, אבל הבנתי תוך כדי שיחה כמה זה מורכב להיות בנעליים של אודליה.
אז הנהלת המועדון מצאה פתרון. לא מושלם, אבל במסגרת האיוולת ונוקשות התקנון הוא פתרון סביר. האוהדים שיקנו כרטיס בפעם השנייה יקבלו פיצוי ברכישת מנוי ולחנות, לא אידיאלי, אבל סביר.
בתגובה אודליה פרידמן קמה השבוע למציאות שבה פיזרו על סף ביתה עוף מבותר בסגנון מאפיונרי, מסר מאוד ברור, אלים ומפחיד. לצד זה עלו שורה של פוסטים ברשתות, שמאשימים אותה במחדל הכרטיסים. פחד אלוהים.
מצד אחד, הרגולטור שולח אותך למשימה בלתי אפשרית, מצד שני יש מועדון לנהל - צריך להכניס כסף ולשלם משכורות ולראות שהכל מתפקד ומצד שלישי לספוג איומים מפחידים ולפחד על חייך.
מי ירצה את התפקיד שלה? מי ירצה לבוא ולשנות? מי ישאב השראה מהסיפור הזה? החיים מורכבים והפתרונות מורכבים. זה בסדר להוציא הודעות יח"צ ריקות מתוכן על מלחמה באוהדים כמו שעושים במועדונים אחרים למרות שהתוצאות לא אפקטיביות, זה בסדר מצד הדיינים לנקוט בלשון גבוהה ומנותקת על רוממות הצורך בפתרונות מצד ההנהלה, פתרונות שאף מועדון לא הצליח בהם.
כן, שוב. אם נשים את היח"צ בצד, באיזה מועדון כן הצליחו למנוע זריקות חפצים ואבוקות? אבל בתיאוריה של בית הדין, יש הצלחות מוכחות בשטח ויש סיפורי הצלחה ומרוב סיפורי הצלחה, כל המועדונים בכל מחזור מגיעים שוב להסביר לבית הדין הנכבד איך שוב, זרקו וקיללו והתפרעו גם אצלם, עולם כמנהגו האווילי נוהג.
אז כולם עסוקים ביח"צ, ארגון האוהדים דאג לשדר שהוא נלחם בשביל האוהדים משל היה ועד אוהדים פעיל, ההתאחדות דאגה לכסת"ח את עצמה בפסק דין לוחמני ותוכל יום אחד לספר באיזו ועדת חקירה על הדרך שבה ביקשה מכולם חוץ ממנה לקחת אחריות. חברות האבטחה והמשטרה שבכל משחק לא מצליחים לעצור את זריקות החפצים שותקות, בעלי טורים כותבים על הצורך של הנהלת הפועל ת"א ללמוד מאחרים (ממי?) ורק מנכ"לית המועדון מנסה לנווט בין הטיפות ולהרגיע את דפיקות הלב מהפחד שאולי העוף המבותר הוא רק רמז למשהו מפחיד יותר.
הכותב הינו חבר פאנל בפודקאסט צבע אדום, פודקאסט אוהדי הפועל ת"א
